Tag Archives: המחשבות שלי

בעבודתנו הרוחנית איננו צריכים לכלול את כל עולם, העם, האנושות – מספיקה לנו קבוצה בת 10 אנשים. דרכה נהיה מסוגלים להרגיש את כל העולם ואת כל העולמות עד לאין סוף ועד לגמר התיקון. שהרי הפרט מורכב מהכלל, בהתאם למידת ההשגה ...

"האדם, לא נברא לקנות הון ולבנות בנינים. יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה, ולבקש האמונה, וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו" (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", י').

הפעולה הרוחנית הראשונה הינה ביטול עצמי (ביטול האגואיזם, ביטול האני). הבורא צריך לבצע עליך פעולות שונות, בהסכמתך (מסירות נפש), באמונה מעל הדעת (השפעה, לשמה). לאחר מכן הביטול העצמי הופך להיות אקטיבי יותר ויותר.

המעבר למסך קבוצתי משותף מכונה מעבר המחסום, הגבול בין העולם הזה לעולם העליון. אנחנו פועלים ביחד, בהשתוקקות הקבוצתית שלנו, שמכוסה על ידי הכוונה המשותפת שלנו (מסך, סמיכה), מאיתנו אל הבורא, וזה נחשב למעבר המחסום.

עליה רוחנית תיתכן במידת חשיבות הבורא, תכונת ההשפעה והאהבה. חשיבות הבורא תיתכן במידת חשיבות החיבור בקבוצה. חיבור, פירושו יציאה מעצמי אל החברים, שהיא גם היציאה לעולם העליון, לאמונה למעלה מהדעת, אל הבורא.

תלמוד עשר הספירות מתאר פעולות רוחניות במושגים "מכאניים". אולם הם צריכים להפוך בנו לרגשות ולהשגות של מצבים. הטקסט מתאר את עבודת האור על הרצון, אולם בנו הוא צריך לעורר בנו את הרגשת אותן הפעולות.

עבודה רוחנית (עבודת ה') קיימת רק בקבלה, מכיוון שהיא נקראת תורה-אור, המעוררת את השפעת התורה, האור המקיף, האור המחזיר למוטב. ללמוד תורה פירושו של דבר לתת לאור התורה, לאור המקיף, להשפיע ולערוך שינויים באדם.

תנועה רוחנית לפי הכלל "כשור לעול" אינה תלויה ברגשות. היא נמדדת לפי מספר היציאות – כניסות – עליות – ירידות. על כך נאמר: "כי מציון (מיציאות- ירידות) תצא תורה". ארץ ישראל מכונה ארץ ציון – נכנס אליה מי שעבר ירידות.

פסח מלשון לפסוח, לא לקחת בחשבון את הרע. לאחר שהכירו ברע שבאגואיזם ורצו לצאת מתוכו, אבל לא היו מסוגלים לכך, הם האשימו בכך את הבורא. אבל זה הביא להתקרבות לבורא, שפסח מעל לחסרונות שלהם וקרב (קורבן) אותם אליו.

אפשר לומר שהחוק הבסיסי בטבע הוא חוק האיזון הכללי. בטבע הכול קשור הדדית ומאוזן. עלינו להכיר את החוק הזה, את חוסר ההתאמה שלנו אליו, ולהביא את עצמנו לקיומו. זה יהיה קיום המצווה ״ואהבת לרעך כמוך״.

להתפלל פירושו של דבר לדון את עצמך. קודם לכל האדם צריך להיות דיין לעצמו: “מי אני ומי אני רוצה להיות?” ההבדל בין הרצוי (כעת) למצוי (הרגע הבא) – הוא הוא התפילה, העלאת הבקשה, המ”ן. דון ושנה את עצמך!

בכל מדרגה מתגלה אגואיזם גדול יותר ורק הערבות מחזיקה בדרך. החברים חייבים ״לזרוק חבל לטובע״, שהרי בעת נפילה הוא אינו יכול להציל את עצמו, בשעה שהוא מתחיל להעריך את העולם החומרי מעל לעולם הרוחני, אלא רק הקבוצה וחסדי ה׳.

אין טעם להסתיר את התהומות שבינינו – הם נחוצים, על מנת להפעיל מעליהם כוח חיובי שווה של אהבה ואיחוד.

בפסח אוכלים מרור עם מצה לזכר כך שמיררו את החייהם בשאלות של מי? ומה? מפני שהשאלות האלה – בתוך הדעת, הן רציונאליות, ואילו אם הולכים מעל הדעת, בהשפעה – אז אין שאלות ואין מרירות, אלא מתיקות באור החסדים.

עם תחילת לימוד הקבלה בקבוצה מתברר לאדם שאין לו רצון להתחבר, מתעוררת דחיה (האחים עוזבים את יוסף), נעלם הרצון לחיבור, אבל דווקא זה מכניס את האדם בעל כורחו לאגואיזם גדול (מצרים), מכיוון שהוא מתנגד לו.

הצורך בתורה, המכשיר לתיקון האגואיזם, מתעורר כשהאדם מגלה שהוא אגואיזם ושהאגואיזם הוא רוע! ועד אז אין הוא לומד את התורה, שיטת תיקון האגואיזם, על מנת להגיע ל״מאהבת הבריות לאהבת ה׳״, אלא רק לשם ידע (חכמה בגוים תאמין).