קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
למה לא ביקשת?!
אני זוכר פעם אחת שבה טיילתי עם הרב"ש ביער בן שמן. מאוד כעסתי אז על משהו. האמת, שכעסתי על כל העולם! התחלתי לשטוח את טענותיי ללא מעצורים – אמרתי שהכול רע ושכולם רעים, ושאיני מתקדם, ושאני מבזבז את כל כוחותיי לריק…
הרב"ש לא קטע אותי. הוא הביט בי, והקשיב לי עד שהפסקתי. ואז הוא אמר במפתיע: "למה לא ביקשת?".
הוא זעזע אותי. הבנתי פתאום שהייתי מלא בכעס, ובמקום לבקש תיקון, דרשתי שכל מה שסביבי ישתנה – שכולם ישתנו, מלבדי.
"למה לא ביקשת?" – זו הייתה שאלה כה טבעית בעבורו. למה האדם לא מבקש תיקון? לא של כולם סביבו, אלא של עצמו? של האגו שלו שאוכל אותו? האדם צועק, מתרעם… אבל הוא אינו מבקש. האדם אינו מבין, שכל המטרה היא שהוא ירגיש שהאויב נמצא בתוכו, ושרק עימו עליו להיאבק. ויחד עם זאת, ש"אין עוד מלבדו", ושרק הפנייה אל הבורא היא שפועלת. אך על הפנייה הזאת לצאת מהלב, ולא מהכתב – לא על פי סדר תפילה שנלמד בעל פה, אלא מתוך לב שבור. ראיתי איך הרב"ש עשה זאת. הוא היה עושה זאת כל הזמן.
לכן גם לא היה לי ספק שהרב"ש דיבר בכנות, כשהוא אמר שלוּ רק היה נולד מוקדם יותר, היה מצטרף לקבוצת המקובלים שהתגוררה בעיירה קוצק ושהונהגה על ידי רבי מנחם מנדל. קבוצת המקובלים הזאת התאימה לו, לאופי הקשוח שלו, ללב הענק שלו, למסך הענק שהיה לו. אין לי ספק שהוא היה משתלב בקבוצה הזאת טוב יותר מכל אחד אחר. הוא חי רק למען המטרה הרוחנית, ומדד את עצמו בהשוואה אליה בלבד.
מקובלי קוצק התאימו לו במדויק: קבוצת מקובלים נואשת, שלתוכה נאספו אלו שרצו "לכבוש את הבורא בסערה". הם חיו בתנאי רעב, בקומונה. הם העבירו כל יום בחייהם כאילו היה זה יומם האחרון. הם התייחסו זה אל זה בקשיחות, הציגו במכוון זה כלפי זה קלות ראש, ואף זלזול כביכול, כדי לתת זה לזה מקום לעבודה. כאלו היו האנשים שהוא חיפש – אנשים נואשים, שאינם זקוקים לדבר מלבד לבורא…
גם ההצהרה הבאה של רבי מנחם מנדל, המורה שלהם, נשמעה כאילו נאמרה על ידי הרב"ש: "אין שלם מלב שבור, אין זעקה גדולה מהדממה". כך הרב"ש רצה לחיות, וכך הוא חי.
לפעמים השתררה דממה. לעיתים הרב"ש היה מתנתק פתאום. הסתכלתי עליו מהצד, ולא הבנתי כיצד ייתכן שהוא "מתנתק" ככה? לפני רגע, הוא רץ, התקיף, לא ריחם על עצמו – ואז, לפתע, דממה. פתאום, הוא כאין וכאפס.
הסתיימה תקופת כלשהי בהתפתחותו, והוא קפא. הוא לא רצה כלום – לא לקרוא, לא לשמוע, לא לראות… זה יכול היה להימשך מספר שעות.
אני זוכר איך באחד הימים שהגעתי אל הרב"ש, ראיתי אותו יושב על כיסא, גבו מופנה אל השמש, והוא כמו קפוא במקומו. זה אפילו הבהיל אותי מעט. ניגשתי אליו בזהירות, והוא נשא אליי את עיניו ואמר: "קח כיסא". לקחתי כיסא. "שב", הוא המשיך, והתיישבתי לידו. "נשב", הוא אמר.
ישבנו שם יחד עשר דקות, חמש עשרה דקות. הוא שתק, וגם אני שתקתי, וחשבתי לעצמי: "מה הלאה?", אבל לא שאלתי שאלות.
העובדה ששנינו עישנו, הצילה אותנו. אתה מדליק סיגריה – ואתה כבר מרגיש קצת אחרת. אתה משחק עם הסיגריה בפיך, מתחיל לשאוף ולנשוף. וכך ישבנו, מעשנים ושותקים, כשעה בערך.
הבנתי שהעיקר במצבים האלו הוא להמתין שיחלפו, להנמיך פרופיל, לתפוס מחסה.
ראיתי איך הרב"ש עשה זאת. אנו הרי לא עובדים כאן עם אדם או עם גוף, הוא נהג לומר, אלא עם רצון. עם רצון האדם לממש את עצמו עד לשיא עומקו, לעבד את כל קומתו. ואז האדם מגיע למצב של דרגת הדומם – הוא מתמזג עם האדמה, עם האבנים, הוא כמו נפרש לרווחה, ריקני ואבוד. עליו להמתין שהמצב הזה יחלוף, להוריד ראש… עד אשר, כמו נבט שמבצבץ מתוך סלע, יפרוץ מתוכו החוצה רצון חדש. ואז הוא יוכל לנשום שוב, לקום ולהמשיך את התקפתו לקראת הבורא.
כך ישבנו שם ועישנו, סיגריה אחר סיגריה. בחלוף זמן מה, הוא הושיט את ידו אל השידה, הוציא את מחברתו הכחולה, פתח אותה באקראי, וקרא: "ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו [של האדם], וכל הסגולות והתיקונים שהוא עושה בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו, אי אתה בן חורין לפטור ממנה, אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], וזהו בחינת תפילה, אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה".
✅קראתם את הפרק ה-16 מתוך הספר "תמיד איתי", המגולל את סיפור חייו של הרב ד"ר מיכאל לייטמן לצד מורו הרב"ש. לרכישת הספר >> http://bit.ly/3SSIrTh
קראו עוד בטוויטר שלי.
