חכמת הקבלה

ביסוד הבריאה ניצבת נוסחה פשוטה: הרצון להשפיע של הבורא = לרצון לקבל של הנברא. אבל בשוויון הזה כלול מקדם שמשווה בין הרצון המקבל לרצון להשפיע: רצון הבורא להשפיע = הרצון לקבל של הנברא. אנחנו המקדם הזה!

הסיפור עגל הזהב מסמל נפילה רוחנית ומוסרית גדולה, ומהווה אבן דרך חשובה בתולדות עם ישראל. כיצד מתקנים מצב זה וממשיכים קדימה? (הרב לייטמן בשיחה עם ערן קורץ)

"אסור לו  לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם במילים המתאימים לדבר באופן שלא יכשלו המעיינים בה". (בעל הסולם, "גילוי טפח וכיסוי טפחיים").

פורים הוא החג הטוב ביותר, שכן הוא מגלה את חסדי הבורא. פורים מסמל את כל העבודה הרוחנית של האדם. כל החגים מדברים על תיקון הנשמה השבורה של אדם, שאותה יש לדמות (מלשון ״אדמה״) לבורא. פורים מדבר על סיום תהליך התיקון, ...

פורים הוא חג שמסמל את השחרור מהאגואיזם העולמי שנעמד כנגד כל המשתוקקים לאחדות ולאהבה. לכן הכרחי לראות את האגו (המן) שבאדם, שחפץ להרוג את האדם שבאדם ולמשוך כנגדו את האור שיתקן אותו (מרדכי).

האדם כל הזמן נמצא בבורא, כמו עובר ברחם אמו. עליו רק להרגיש מה הבורא "אומר אליו", וזה יהיה מצבו העליון!

אהבה זה מושג קבלי טהור. פירושו לקבל את רצון הזולת כשלך ולמלא אותו עד להתכללות מלאה לרצון משותף אחד. זה אפשרי רק אם שניהם נכללים בבורא! לכן "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים רק אצלנו!

"כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות. ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות ...

בהקדמה לספר "פי חכם" בעל הסולם כותב: "והנך רואה חיוב מוחלט, המוטל על כל ישראל, יהיה מי שיהיה, לעסוק בפנימיות התורה ובסודותיה, שלא תושלם באדם כוונת הבריאה זולתה. ולסבה זו אנו מתגלגלים. דור יוצא ודור בא, עד דורנו זה שהוא השארית ...

האם הזמן קיים? הזמן – הוא התחושה הסובייקטיבית שלנו. תרגיש שהרגע הבא לא קיים – ואז הרגע הנוכחי יתרחב, והזמן ייעלם. אבל זהו אימון פסיכולוגי. הזמן נעלם כליל כאשר האדם מתמזג בבורא השלם.

לתת לבורא פירושו של דבר להידמות לו. עד שאין בי תכונות שדומות לבורא, אז אין בורא בתוכי. אנחנו תמיד משיגים את הבורא מתוך מה שהוא לא, מה שלא מהותו, מה שלא שייך אליו – מתוך השלילה.

שאלה: אני פסיכולוג ורואה הרבה דברים משותפים בין חכמת הקבלה ופסיכולוגיה חברתית, כמו למשל כללי הסדנה. האם לקחת את זה מהפסיכולוגיה או שבחכמת הקבלה יש שיטות כאלה?

כולם מסכימים עם כך שהעולם שלנו טעון שיפור, אבל איש אינו מסכים עם כך שלשם כך צריך לשפר את עצמנו.

תהילים, מזמור א: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. רק לבורא יהיה מכוון לבו. והיה כעץ, שתול על פלגי מים. וכל אשר ייעשה יצליח. לא כן הרשעים, אשר תדפנו רוח, הם ...

אין שום דבר שאינו בר הגשמה. אם אדם חושב על משהו או רוצה במשהו – יש לכך מקום! זה אפשרי!

רצון הוא החומר שנברא, ואילו המחשבה היא כוח התנועה בין הרצונות. באמצעות המחשבה אני יכול לנוע בין רצונות. באיזה רצון שלא אמצא, אותו רצון שולט עליי. המטרה – להשיג את הרצון הנעלה מכולם, את הבורא.