קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: המודל היפה של האיחוד האינטגרלי פחות או יותר מובן. אך לא ברור מה האדם צריך לעשות כדי שזה יקרה בפועל.
תשובתי: בואו נתנתק לרגע מהמציאות שלנו, ונתאר לעצמנו חברה אידיאלית, אפילו אוטופית, לא חשוב איך נכנה אותה. מה היא יכולה להיות, אם ניקח בחשבון את השאיפות רחבות הלב ביותר שלנו? ולאחר שנתאר את זה לעצמנו, בואו נחשוב: האם בכלל ניתן להגיע אליה אם ניקח בחשבון את הטבע שלנו? מדוע הטבע ברא אותנו במיוחד בצורה כל כך הפוכה מהמצב השלם והגדול הזה? אנחנו נראה שמה שמביא אותנו לנוחות האבסולוטית הוא לא הלחץ ההדדי ולא התחרות במובן הטוב של המילה, אלא העזרה ההדדית, מתוך רצון ומודעות. אין ספק שאם האנושות היתה בנויה בצורה כזאת, החברה היתה שונה לחלוטין.
מדוע הטבע ברא אותנו בצורה כל כך מנוגדת לכך? והוא עוד טבע שמהווה מערכת שלמה, שבה הכול קשור בקשר הדדי ונמצא בתמיכה הדדית ובהומיאוסטזיס. בשביל מה אנחנו בכל זאת זקוקים לאגו ההרסני? כולם מכירים בכך שהאגו הוא רע, שהוא מציאות שאין מה לעשות איתה. הסוציולוגים, מדעני המדינה, הפסיכולוגים – כל האנשים שעובדים עם האדם ועם החברה מוכרחים קודם כל לקחת לתשומת ליבם את הטבע שלנו, ומתוך כך לפצות בצורה כלשהי על השפעתו ההרסנית של האגו. אולם, כאן אנחנו לא צריכים לנסות לפצות עליו כפי שזה נהוג בדרגתנו הארצית, אלא אנחנו צריכים להפוך את האגו לעוזר שלנו, כלומר, להכיר בטבע שלו.
אנחנו רוצים להתמלא על ידי האחרים כמו אם שמתמלאת על ידי הילד שלה. הילד עבורה הוא אובייקט התענוג. היא אגואיסטית, היא לא יכולה להיפרד ממנו לרגע, ובכך מתבטאת לא כל כך הדאגה כלפיו, אלא יותר הדאגה על עצמה, היא לא יכולה להסיט ממנו את מבטה. אם לנתק ממנה את מרכז התענוג, אין ספק שבאותו רגע היא תעבור לאובייקט אחר של תענוג, כיוון שהילד שלה הקרוב לה כל כך, שהיה הכול עבורה לאחר הלידה, לפתע יצא משדה הראייה שלה והיחס שלה אליו יהיה אי אכפתי לחלוטין, כמו כלפי כל ילד זר אחר. מתוך הדוגמה הפשוטה הזאת, רואים שהאגו של האדם, ובמקרה הנוכחי של האם, מקבל תענוג עצום מכך שמטפל בזולת, נותן לזולת, דואג לזולת, ויחד עם זה ודווקא משום כך – מקבל מילוי עצום…
אז מדוע איננו יכולים להתייחס באותו האופן לכל השאר ולהרגיש את עצמנו במילוי אינסופי? הרי אם אני נכלל ברצונות, במחשבות, ברגשות הזרים, מצרף אותם לעצמי ומתייחס אליהם באהבה, בהשתתפות, אני מתחיל להרגיש הזדמנות ענקית, אינסופית של תענוג, שלא מוגבלת על ידי אף אחד ועל ידי שום דבר. אני נותן, דואג, משתתף ובהתאם לכך אני מתמלא.
הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא מילוי. למען זה אנחנו קיימים. הרגשת החיים היא הרגשת המילוי. בכל פעם על ידי אובייקטים אחרים, אולם בעיקרון זה מילוי. הוא מהווה בתוכנו איזה שהוא תוכן פיזי, מוסרי, רוחני. ניתן לתאר את זה כגירוי של איזה זרמי מידע פנימיים, זרמים חשמליים, תגובות כימיות, לא חשוב, העיקר שאנחנו מרגישים את זה כמילוי שלנו. במקרה הזה חסר לנו רק היחס הנכון זה לזה, אותה האהבה כמו אהבת האם לבנה.
היכן נמצא את התכונה הזאת? אם אני הייתי יכול לבוא לאיזו תחנת דלק ולומר: "אני רוצה להחליף את האגו שלי. תנו לי במקומו 10% אהבה". ממלאים אותי שם בתכונת האהבה הזאת, במקום תכונת הקנאה, השנאה, ולכן אני כבר יכול להתייחס בצורה אחרת להכול. לפחות אני אהיה מלא ומאושר ב-10% האלו.
ולא חשובים לי האחרים, חשוב לי שאני מגיע לנוחיות ומפסיק לראות באחרים את היריבים שלי, לחוש שנאה, פחדים, דאגות. ההיפך, הכול מתחיל להתחלף בהדרגה במשהו טוב לב, נעים, רגוע.
אנחנו לא מתארים לעצמנו את המצב הזה, אולי רק עבור ילדינו. אבל גם זה, בעולמנו האגואיסטי אנחנו כל הזמן צריכים להיות ליד הילד, כשאנחנו נלחמים עם כל העולם כדי להגן עליו מבעיות ומאיומים שונים. לכן בעיית שינוי היחס שלנו לסובבים היא בעיה פסיכולוגית בלבד, שניתן לפתור בעזרת אימונים פסיכולוגיים.
הרי אנחנו יודעים, שהאדם הוא תוצר הסביבה. אם באמת היו מחנכים אותו בסביבה מלאכותית כזו, כיוון שהסביבה הטבעית שלנו היא אגואיסטית והיינו מציבים בפניו כל הזמן מטרות נכונות (והאגו היה יחד עם זה כל הזמן גדל, כיוון שזה מוכתב על ידי הטבע ואין לאן לברוח מזה), היינו חייבים כל הזמן לפתח את שדה האהבה וההדדיות שלנו. אז היינו מתחילים להבין ש"ואהבת לרעך כמוך" – היא היא מטרת האנושות.
מתוך שיחה מס' 6 על החינוך האינטגרלי, 14.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
לידת מצב ה"אדם"
קשר ברמה הרגשית
תורת הקשר הפנימי בין בני האדם
רק עם נתחבר עם קב' ונשתוקק לאהוב.להבין ולהתקשר לחבר, להתמסר בכל הלב, עד עומק הנשמה, נגיע לאהבה אמיתית.