דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כוונה – היא הפעולה

כוונה – היא הפעולה

v_nebe_100_wp.gif

כוונה – היא הפעולה היחידה שלנו. פעולות אחרות פשוט אינן קיימות. לא רק פעולותינו המכאניות, אלא גם רצונותינו למעשה אינם קיימים. חוץ מהכוונה, כל השאר – חסר תנועה, מת, עומד על מקומו כנטוע באדמה.

(מתוך שיעור על מאמר "מטרת החברה" מתאריך 8.7.07 – לצפייה בשיעור המלא)

כל:

  1. פעולות העולם שלנו (הטבע הדומם, הצומח והחי),
  2. פעולות האדם הרגיל בעולמנו,
  3. פעולות האדם הדתי – קיום מנהגים (ראו בעל הסולם, הקדמה לספר "פי חכם"),
  4. פעולות האדם שלומד קבלה (לימוד, הפצת הקבלה, עבודה בתוך "קבוצת חברים").
    כולן – אינן פעולות רוחניות, אינן קיימות בעולם העליון.
    רק
  5. פעולות האדם שלומד קבלה (לימוד, הפצת הקבלה, עבודה בתוך "קבוצת חברים") – עשויות לשמש כהכנה לפעולות רוחניות.

בעולם הרוחני, נקלטות רק הכוונות שלנו לנתינה ללא רווח עצמי. הן מופיעות בנו – אנו מופיעים בעולם הרוחני, הן נעלמות – אנו נעלמים מהעולם הרוחני.

אני משווה זאת לתאוצה – שהיא הנגזרת של התנועה. זה כמו שקבע איינשטיין: תנועה במהירות קבועה בלתי משתנה נחשבת כמנוחה, ולכן יש להחשיב רק את התאוצה.

8 comments

  1. או.קי, אז רק הכוונות קיימות. והרצון היחידי שאפשר להלביש עליו כוונה הוא הרצון לבורא, הנקודה שבלב. על רצון למסטיק או העלאה במשכורת אני לא יכול להלביש כוונה, אין צורך להלביש כוונה ואף אחד לא מתחשב ברצונות האלה.
    יש לי כמה שאלות בקשר לזה:
    1. מה ששמת עליו דגש בקונגרס זה ליצור בתוכנו את ההשתוקקות להתאחד כולם יחד – זה רק רצון, איפה נכנסת הכוונה? לא הדגשת את זה. ביקשת שנייצר רצון להתאחדות – איך אנחנו יכולים לייצר משהו? אנחנו רק יכולים לשלוט על הכיוון שלו. לא היה יותר נכון לבקש מאיתנו לקחת מהחברים (מהסביבה, מהבורא) את הרצון להתאחדות כמשהו נתון ומיוצר ועליו להלביש כוונה של השפעה, שניהיה מוכנים לקחת את הרצון הזה מהחברים רק כדי שהם יהיו מרוצים, בשבילם, למרות שאני לא רואה מה ייצא לי מזה, אבל בגלל שהם (הוא) ביקשו אז למענם אני מוכן לקחת את הרצון להתאחד שהם נותנים לי ולממש אותו.
    2. באופן כללי יותר, בשביל מה אני צריך את הרצון בכלל? אם בסופו של דבר רק הכוונות קיימות ויהיו קיימות אז למה זה לא אפשרי לייצר כוונה ערומה, בלי שום רצון תחתיה? סתם לראות את החברים, סביבה, הבורא ולכוון שאני רוצה להשפיע לו, כוונה טהורה. מה הקטע והחשיבות של הרצון כאן?

    תן תשובה לפני שהקונגרס יגמר, שאני יוכל להתחיל לעבוד קצת במקום סתם להתכתב בבלוג שלך.

  2. פרי חכם

    מאמר במקום הקדמה

    ליקב"ו בדו"ר

    (לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו)

    מוצא שפתיך תשמור ב"נ בשא"ז להתגלות הוי', אלמדה פושעים דרכיך … ובכל אוני אתפלל ואעבוד יום ולילה, עד אמצא מקום להוי', כי לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה … נכון לבי לה', ואין חולה עליך ואין גולה את האוזן, ומה אשיב על זה ליום פקודה, ואוי לו לכסיל שמתעבר ובוטח בפנים מסבירים ויפים לו בהוה, ואינו מבין כלל מה הטמון תחת הפנים, ואין מרגיש כלל לפני מי הוא נמצא, ואתה א-ל גדול ונורא איום על כל אימים, ועומד ומזהיר, נשקו בר פן יאנף חלילה ותאבדו דרך, כי … אבל בך הוי' חסיתי, אל תער נפשי לא במרד ולא במעל טמנתי ידי בצלחת עד הנה, כי מרב יצרי המר המבלבל אותי תמיד עד שמביאני בהבלי הזמן, אנא הוי' געור בו שיסיר ממני אז מתגלה יסודו ג"כ, ונקיתי מפשע רב, ואקשוט עצמי, ואחר כך אקשט לאחרים. כי אין לבא בשער המלך בלבוש שק ובגדים צואים, אנא אלה-י הרב כבסני מעוני ומחטאי טהרני, אבל לא תחפוץ זבח ואתנה, וזבחי אלקים כעת רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

    ענינים

    שכל הפועל \ הדבקות האמיתית היא בחינת ידיעה \ לא כצורנו צורם \ אהי' שלחני אליכם \ תנועה גשמית ותנועה רוחנית \ כי לא ראיתם כל תמונה \ תיקון כלל ופרט \ חטא אדה"ר – חטא שאול המלך \ אמונה אומן \ צדיק מושל יראת אלקים \ וכאור בוקר יזרח שמש \ התהפכות הצורות \ נעימות השירים והנגינה \ סיתומים \ המפורסם והמושכל \ נחמה העתידה \ חינוך הבנים \ מזון גשמי ומזון רוחני \ סוד מצוה דמגני \ חילוק מעוה"ז לעולם שלאחר התחיה \ קנאה \ דומם דקדושה \ אך בצלם יתהלך איש \ אך טוב וחסד \ מפלת הגאים – ירושת השפלים \ ספירות \ צמצום א' \ צמצום א' \ שלש מראות בצמצום \ עניין שני הקצים \ סוד הצמצום\ דבר הצמצום \ סוד הציץ \ סבת הצמצום \ חלל פנוי \ ולדבקה בו \ תיקון המנצפ"ך \ סוד "ונוגה כאור תהיה" \ שבע חומות \ סדר התיקון \ תענוג הקבוע, ועבדות המעולה \ ממשלה \ והחוט המשולש לא במהרה יינתק \ עליונים למעלה ותחתונים למטה \ ענין בת צור \ תיקון השמאל \ אצילות נשמה \ גבהות הלב \ גדול הנהנה מיגיעו \ השפעה ותענוג \ אני הוי' לא שניתי \ פעולות האדם ותחבולותיו \ אחדות הפעולות \ הדבר שהיה בכלל \ ומבשרי אחזה \ התאחדות המעשים למעשה אחד \ התאחדות הנבראים \ ענין קטנות ב' \ ברוך שם כבוד \ שמירת התורה תלויה בארץ \ קב"ה וישראל חד הוא \ אם בארזים נפלה
    שלהבת \ ששים רבוא נשמות.

    ענינים

    שכל הפועל

    הנה מדרך ההכרה שמתחילה מזדמן גופו של חבירו, ואחר כך כשמתחיל התחברותו עמו מזדמן לפניו דעתו ושכלו גם כן. ואפילו כשנעלם חבירו מעיניו, הרי נעלם דוקא מעיני הגשמיים, אבל מעיני הרוחניים – שמתדבק דוקא בשכלו – הרי לא נעלם מהם כלום, כי שכלו נמצא בזכרונו כמאז, כן אתה, בלי שום שינוי כלל, ואפילו תואר צורת גופו, שהוא רוחני גם כן, לא יפול עליו שום העלמה.

    ולפי זה הגם שעיקר שכלו של אדם, לא ייתפס זולת בראיית תואר גופו הגשמי, להיות נמצא תמיד לנגד עיניו, וכיון שהשיג שכלו ודעתו בהכרה שלימה, יצורף עם גופו הגשמי, כבר נשלמה הפעולה והרי יכול להיות דבוק בשכלו תמיד.

    וזה עניין הכלל המוקדם לפרט, שבכלל הושם ההכרה התכליתי, מה שלא שייך לעולם הזה, והיה זה כדי להשיג הפועל בצירוף עם שכל הפועל, שזה די להכרה שלימה. מה שאין כן אם לא היה משיג הפועל בעצמו, הגם שהיה משיג שכל הפועל, לא היתה השגה זו שלימה. מה שאין כן אם פעם אחד השיג אותם בצרוף יחד, אינו מחויב הפועל להיות מצוי עמו תמיד, שזה לא יוסיף מעלה אפילו בעניין השכל בעצמו, כמו במשל הנזכר לעיל, וכיון שנשאר עמו משך זמן, שיהיה להכרה שלימה להשפיע עליו שכלו הנרצה, אינו מהכבוד שישאר עמו לבטלה, כי לא שייך תשוקת הדביקות בפועל עצמו, כי אם בשכל הפועל, שייך דביקות, דהיינו, רוחני ברוחני, מין במינו, מה שאין כן החושים הגשמיים על שכל רוחני, הוי מין בשאינו מינו, ובסדר הכללי, היה זה לשימוש בעלמא, לגלות שכל הפועל שיתדבק הפעולה בה קומה בקומה.

    וכדי להבין צריך להאריך קצת, מעיקרא צריך לדעת סוד היחוד השגור בכל הספרים, כי הנה פתרון תיבה זו היא בדרך השלילה, דהיינו, ששולל כל בחינת פירוד איזה כח מהשם יתברך, אלא הכל מתיחד בקדושתו יתברך.

    דרך משל, שאר השמות, חכם, ועושה חסד, נופל השם על מציאות בחינת חכמה המחייב בו, ומציאות מחסד וטוב המחויב בו, ואין צריך לגלות בחינת סכלות, לדעת טוב החכמה. וכן בחינת רשע, לדעת החסד, כי החכמה וחסד יוכלו להתגדל ולהתפאר ממציאות עצמה, ואפילו אם לא יהיה הפכי להם, מה שאין כן מלת היחוד, שם זה מתגדל ומתפאר דוקא ממציאות. … ההיפך מיחודו, ועד כמה שמתחזק ההפכי מגדיל ומפאר יחודו העצום, שמעביר ומגלה את כל. ולמשל אם לא היה כלל ממדת ההפכי לא נודע לנו כלל מבחינת היחוד אלא הכל היה כצל הנמשך אחר אדם. וכעבד דשקיל וטרי אחורי אדונו, ולכן מתרומם יחודו לפי שיעור מדרגות ההיפוך ולכן נחקור קצת במורדי אור מה טבעם.

    הנה העובדי ע"ז, שבע תועבות בלבם. כת א' אומרים שהבורא אחר שעשה פעולתו נתרומם מהם ועזב אותם ואינו מביט ומכל שכן שאינו מזדקק לשפלים האלו אלא ההנהגה שם בשרים וכוכבי שמים על כן עובדים להם. כת ב' אומרים שאין למעלה מן הטבע שום כח והכל תלוי או במזל או במעשה וחריצות של כל אחד, ועצלותם הוא המזיק, וחריצתם המועיל, ולפעמים מזל יום גורם או מזל שעה.

    כת ג' דעת גויי ארץ, שכיון שהשם ית' בחר בישראל וקרבם בתורה ומצוות וחטאו והרשיעו לפניו כבר מאס בהם לנצח
    וכבר נמאס … …הם, ואורך הגלות יוכיח להם, והחליפם באומה אחרת.

    כת ד' יודעים רבונם ומכונים להכעיס ולמרוד בחוקיו באמרם … לעשות נגד השי"ת כיון שמסר להם החוקים והשמות שנבראו בהם שמים וארץ, הרי הטביע בהם הכח ולא יעבור, ואפילו מי שאינו … והולך בדרכיו ומוצא חן לפניו מכל מקום יכול להמשיך השפעה והשגה על פי מלאך וזה חטא דור הפלגה ודור המבול וכמו שאמרו לירמיהו שהיה … להם חורבן המקדש, אמור אנא אקפי לה אשא אנא אקפי אקפי לה מיא.

    ויש עוד מין אחד שאמרו שתי רשויות, יש בורא טוב ובורא רע כיון שלחקירות … כביכול להיות בחינת הרכבה בהבורא ורואים פעולות הפכיות על כן עשו לו … ומאחד נמצאים טובות שבעולם ואחד נמצאות רעות שבעולם ומקרא כתוב: יוצא אור ובורא חושך עושה שלום וברא רע אני הוי' עושה כל אלה הרי לנו פירוש שמנהג את עולמו בהנהגה מסופקת ונתן מקום לכל הטעות המכשולות הנזכר לעיל להמצא כי מתוכן יִוָדַע כח היחוד העצום לכל היצור ומחשבותיהם נבלמים בשורש יחודו העצום … אפילו כמ"ש ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… .

    הדבקות האמיתית היא בחינת ידיעה

    ג' חשון תרל"א

    לא ברא הקדוש ברוך הוא אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהתדבק בו ית' דבקות שכלי … עכ"ל. לא נזהר בדבריו שכתב דביקות שכלי זה אינו מתקבל על הלב כל עיקר כי דימה בהשי"ת בחינת שכל ולכן מתאר שיעור הדביקות גם כן שכליי, ובאמת; לא מחשבותי מחשבותיכם כי ציור שכלינו הוא מושכל אבל חיוב המציאות הוא מחויב הפשיטות, ועל כן אינו נקרא בשם שכל, כי הופעת השכליים הוא בחינה מורכבה, ועל כל פנים מהעלם לגילוי מה שלא יתכן כלל לחשוב ולהרהר בהבורא ית', אלא שכל, נאות לגדר בשם מדע פשוטה כמו אצלינו השכל הטבעי ר"ל מה שנמצא בטבע האדם לידע בלי שום עיון ובלי לימוד ונקרא בשם מושכלות ראשונות, או מפורסמות שזה שכל פשוט אבל אינו נקרא שכל, אלא ידיעה, כמו שֶהַכַל שֶכָל גדול מחלק, ונקודה קטנה מקו, ואם תרבה ע"ז אצל הבורא ית' אתה גורע כמובן.

    ולכן מתנאי הדביקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו, ואם בעת דביקותו יופיע עליו הידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינה מניחה אחריו אפילו עיון … יקרא דביקות המעולה, כי … כדביקות טבעי כנ"ל. אבל אם צריך לשמש בשכלו מעט כדי לידע זאת אם כן הוא אינו בשכל הפשוט.

    וזה הטעם שלא מובא בתורה בחינת השכלה והתבוננות אצל אלקיית זולת ידיעה כמו שכתוב דע את אלקי אביך, וידעת היום וכו' כדי להורות הנזכר לעיל, וזה שכתוב השכל וידוע אותו, פירוש שטרם יזכה לשלימות המעולה הזה מחוייב לבוא לדביקות שכליית, אבל עדיין אין זה הנרצה, לכן מסיים וידוע אותי, כי זה הוא הנרצה.

    גם בידעך מלך אל תקלל, פירוש שזו כל כח המלכות שעולה עד אין סוף ואין תכלית, ולכן נקרא הזיווג בלשון ידיעה מפני כי הדביקות המיוחס להעליון הפשוט נקרא מדע, והיא שלימות הידיעה שאין למעלה הימנו כזנכר לעיל, וכיון שבאותו מדע שורש כל הידיעות לא היה שום קלות בבחינת עול מלכות, ואדרבה כנודע, לכן כחו יפה ליתן שפע לכל הזיווגים שאחריה.

    ידיעה נקראת הזיווג בזמן פריה ורביה ובנצחיות כשיהיה נשלם הזיווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

    לא כצורנו צורם

    "לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים" )דברים ל לא(. כי אל עובדי אלילים צורם ברשותם, כי יוכלו לתעב נפשם בכל שיקוציהם וצוריהם בידם, כי כיון שנדבו מרכושם על אלהיהם פעם אחת, נשאר אלהיהם בידם לעולם, מה שאין כן צורינו, אינו ברשותנו, אלא מזדמן ושוכן עמנו באותה עת שאנו עושים רצונו, ומקיימים מצותיו בכל תנאם, ואפילו הזוכה לשלימות גמור באותו רגע, כששוכח אפילו תנאי מצוה אחת, הרי נמצא מרוחק בתכלית הריחוק, כמ"ש, ) יחזקאל לג יב( "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".

    אהי' שלחני אליכם

    "ויאמר אלקים וכו' אהי' שלחני אליכם" )שמות ג יד(. פירוש, שזה סוד נבואת משה , כי הידיעה היתה חזקה בכל הארץ, שעתיד להולד בן שיהיה מושיען של ישראל, ועל כן היו כל דברי משה ישועות, בבחינת הוי' ודו"ק. וז"ש, )זהר הסולם פנחס אות שעב( "שכינה מדברת מתוך גרונו". פירוש, גילוי שם הוי', והוא שם העצם, וזה סוד שנכלל, בעבר, עתיד והיה, וכל שמהן שוי כינוין לשמא דא, וזה עניין לא קם עוד נביא כמשה, כי כל השמות משמשים לנבואתו והבן.

    הטעם, כי המהוה כל הויות )תק"ז ת"ע קכא.( לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ושם אהי' הוא כמו רמז למראה באצבע, כי אין הנברא כדאי כלל לראות פניו, והוא סוד, )איוב כט יא( "אוזן שמעה ותאשרני". ואפילו השמיעה היא קלא דקיק דלא אתפס, … הוא רישא מכל רישין, שהיא תכלית הדביקות המקווה לכל נברא, … וזהו … למעלה מכל הרגשות שמיוחסת לידיעת הבורא בעצמו בבחינתו יתברך, … שאין צריך שום ראיה כמובן, כי מורכב מחומר וצורה.

    דרך משל, הנך רואה בהם שני מינים, א. שאין יודעים רבונם, ב. שיודעים. ממין הא. ארבע כתות. א. שתי רשויות. ב. מאמיני הטבע ומזל. ג. מואסי האמונה, שליטת ארבעה מאמיני כח שבכובי השמים וכסיליהם ועובדים אותם, ממין השני שאומרים שאם מסר להם הבורא שמות הקדושים, אפשר להשתמש עמם נגד רצוניות, ודומה להם המכשפים וקוסמים. ד. תועבות בשרשם, )ישעיה מה ז( "ובורא חשך עושה שלום". – שבזה, ובלע כת הב. שיודעים רבונם וכו', – "ובורא רע". שזה בחינת גיהנם בעד מין השני.

    מכל הסיבוב הזה לסוף נודע, שמי בכל, )שם( "אני הוי' עשה כל אלה". )שם סו ב( "ואת כל אלה ידי עשתה". )דברים ד לה( ו"אין עוד מלבדו" יתברך. והוא יחיד במציאות, ויחיד בשליטה. וזה תוקף אמונת ישראל ביחודו יתברך, שאין לו שום מציאות של הכרח וכפיה כלל.

    וכל סדר המשפט והחוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו יתברך, וכשרוצה משעבד רצונו לפי מעשה בני אדם, בסוד שכר ועונש, כמ"ש, )אבות פ"ג מט"ו( "הכל לפי רוב המעשה". וכשרוצה אינו חושש כלל למעשה בני אדם, ומטיב בטובו למי שרוצה, כמ"ש, )שמות לג יט( "וחנתי את אשר אחן" וכו'. וכן, )ישעיה מח יא( "למעני אעשה, כי איך יחל" וכו'. וכמ"ש, )זכריה ג ט( "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". וכמ"ש, )איוב לה ו( "אם חטאת מה תפעל בו" וכו'.

    וזאת נחמתנו, כי לא למעשינו וזכותינו ימתין, ומחסרון מעשינו לא יחליף אותנו חס ושלום באומה אחרת, אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו, והברית אשר כרת אתם.

    הנה אפילו שלא יהיה זכות לישראל, כשיבוא המועד יושיענו בודאי, אפילו ללא הזכויות ואפילו נחיה שלא על פי החוקים, )כדאי לזה כלל,( כי הוא אדון כל ויכול לעשות מה שהוא רוצה . אז נאמר, )ירמיה נ כ( "יבקש את עון ישראל ואיננו וכו' כי אסלח לאשר אשאיר".

    הנה גילוי יחודו זה כנ"ל, הוא מה שרצה רצון העליון לכל המסבות והגלגל הגדול סובב לגלות זאת, כי מחסרון ידיעת דבר זה נולדו כל החסרונות שהטביע בהם לברר ולגלות זאת, לכן כאשר נבין מזה, גילוי ובירור יחודו זה, במה הוא תלוי, יולד לנו שנבין גם כן דרך התהוות כלי הנבראים במציאותם, גם כל מקרה אשר היה ואשר יהיה בעולם, כי צריך להיות בהם אותם התנאים המביאים לגילוי יחודו, שמזה נמשך ונולד כל ההילוך הזה. דהיינו, חסרון האדם ושלימות עבודתו וקבול שכרו, מה שאי אפשר להיות נמשך מסדר אחר.

    נמצא שזה תלוי בזה, כי לבירור השגת שלימות יחודו צריך לדעת דרכיו, רצה לומר על כל מה שמתחזק לבטל ולבלות, שזה סוד כל חוקות הנבראים, ולדעת בפרט כל חוקות הנבראים, צריכים לדעת כל שלימות היחוד, והמה באים כאחד, והכל תלוי בדביקות הנברא בבוראו, בסוד קו ורשימו. דהיינו, בשכל הפועל של אין סוף ב"ה, שגילה לנו על פי אמונתו יתברך, שזה סוד המעבר לכל המפתחות הנעלמים בידו ממש, כאשר היה, בסוד, )מלאכי ג ו( "אני הוי' לא שניתי". וזה סוד, )ש”א טו כט( "נצח ישראל לא ישקר".

    הנה הבורא היה יכול לברא עולמו בדרך בלתי תכלית, ואם כן לא היה מושג ממנו לא קודם ולא נמשך, ולא סבה ומסובב, והנה נסתם פיהם של הבריות שלא לפצות "פה" כלל ולהרהר במעשיו.

    אולם לא זה רצונו, אלא אדרבה רצה שהבריות יבינו סדר פעולותיו לפרטיהם, ואדרבה רצונו שישתדלו בכל כחם להשיג זאת, ולכן פעל מעשיו כדרך שכל בני אדם, בעשרה מאמרות, כדי שאפילו סדרי הבריאה בכל מקריהם יהיה מושג להם.

    שם השולט על כל השמות, הוא שם יחוד, ומצדו נולדו החסרונות בעולם, כי שאר שמותיו הקדושים אפשר שיגלה בעולמו בלי חסרונות, ולכן השם הזה עולה על כל השמות ומבררו ביחודו העצום, דהיינו, שאין שום שליטה היפך רצונו.

    וזה סוד, שהמחשבה העליונה ציירה כל החסרונות שבעולם בדרך השלילה, דהיינו, איך יחודו מתחזק עליהם, וזה נקרא, 'שכל הפועל'. דהיינו, שמאותו שכל הנ"ל מניה וביה נתהוה גם כן סוד הצמצום, והיה מגולה לנבראים אותם החסרונות כולם בפועל, אשר הנברא הולך ומתגלגל כעל גלגל, שסופו סובב ליחודו העצום, ובינו לבינו הוא סוד הבחירה, פירוש, או חוזר לשורשו על ידי תורה ואמונה, או על ידי יסורי גיהנם הקשים ומרים מאד, עד שמתרבה היחוד בפועל שאין עוד מלבדו, והאמת שעדיין הבירור, אינו סוף התיקון, כי אחר כך צריך להתגלות אור פני מלך חיים, כי זה גמר התיקון, אלא זה יהיה בסוף הגלגל של … כאשר יוסרו מהנשמות גופים העכורים האלו.

    וזה סוד, )בראשית ב' ז'( "ויפח באפיו נשמת חיים". דהיינו, באף שלו, בסוד אדם הראשון … )בראשית ג א( "כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן" וכו'. וזה סוד, )תהלים קטז יט( "בחצרות בית הוי' בתוככי ירושלם". כי האף מתפשר בב' נקבי … ועליהם הולך ושוב הרוח עד שמתיחד בעצם המוח לשלמות א' שנקרא, "בתוככי ירושלם הללויה".

    הן בבחינת חומר והן בבחינת צורה, ומשונה הרגשת חומרו מהרגשת צורתו שזה יקרא בשם מרגיש, וזה יקרא בשם יודע, כי החומר מרגיש את חייו, והשכל רק יודע את חייו, ודו"ק. ומובן שאי אפשר ליחס בחינת הרגשה כלל אצל הבורא, שנאמר עליו שמרגיש את עצמו מפני שהוא מופשט מחומר, ובחינת חייו הוא רק חיי מדע, וכל כחותיו המה מאוחדים ופשוטים, ואפילו לא מושכלים, רק לשבר את האזן נכנהו בבחינת ידיעה טבעיית שבעולמנו, שאינה נדרשת לשום הכנה, והוא היודע בלי שום קושיא מוקדמת, מפני שהוא הידוע והוא המדע והוא המעולה שביודעים והעתיד קרוב לידיעתנו כמו ההוה כמובן.

    לכן הדרך בידיעתו יתברך, צריך גם כן להיות מופשט מאריכות הזמן, ויהיה העתיד קרוב אליו כמו ההוה, וידיעתו תהיה ידיעה המשמחת ותענוגית ספירית ובהירית כטבע נצחית, כמו שלא ראה צורת רע מעודו.

    אבל האדם מוקף בחוט הזמן והמקום שהמה מאריכים לו ידיעתו, וצריך קודם כל קושיות שכל להביאו למושכל, לכן לא יחול עליו הדביקות בצורה המעולה כנזכר לעיל.

    ולכן כל ידיעתו באותו מין הדביקות, הוא לאחריו, שזה בחינת עתידות, ורק תנאי זה נשאר לו במצב הזה, שיתכן לקראו אז חלק, שלולא זה היה מיד נכלל בכל, כאור בפני אבוקה.

    ולכן השעשועים מלובשים בעתידות, כי זה שעמדה לו להיות דבוק כשיעור חלק בכל. ובאמת צורת הידיעה היא ממה שמסתכל הכל על החלק, ומשתעשע עמו, בתוך גבול החלק, ובכל מקרי החלק, ולכן אינו מסוגל כלל במצב הזה, להבחין בחינה טבעית, בין הוה ליהיה, כי טעם שניהם שוים ממש, זה לעומת זה, מפני שגדר הדברות הוא נצחי, שהוא ראית הנצחי בזמני', וזהו האמת, שהלואי יהיה העתידות כטעם ההוה, כי העתידות משובח בעיני הנצחי, מה שאין כן בעיני הזמני, כי אצלו צורת העתידות, הוא גם כן בתוך חוט הזמן והמקום, ולא על צורה זו היה מסתכל הנצחי כמובן והבן. ולכן הוא צורה הפכי שבשעתו משובח העתידות, ואחר כך נשאר משובח העבר וההוה. והטעם כמו שיעור מן הרגשת הנצחי להרגשת המוקף בזמן, ולכן נשאר ידיעת העילה בערך העלול להפכי.

    ואין לתמוה על זה, כי זה דומה לאבוקה גדולה, שהובאה למקום שהיה מאיר נר קטן, והנך רואה שהבהקות אור של נר קטן אבדה את עצמה מכל וכל, כי נכלל זיוה ופעולתה באור האבוקה, כמו כן היתה פעולת ידיעת חלק שקטה בשעת הדבקות לגמרי, וכל המדע מיוחס רק להכל.

    המופת לזה , כי בשעתו הגם שעיני כל תהלתו היו מונחים בעתידות, מכל מקום לא התעורר לו אז שום רצון להתקרב לעתידות, כי בסימא לי' שעתא. ובאמת היה מתרחק והולך דרגא בתר דרגא. כי בתנועה הראשונה, התחיל להתגעגע אחר עתידות, כי התרפה מעט, על כן התקרב לבחינת חוט הזמן. ותנועה השניה, שעלתה לו בחינת חסרון בהוה, כי אז התפעל גם כן מבחינת חוט הזמן . ותנועה השלישית, היא תנועה חזקה, כי נתנה לו מקום להתחקות ולהסתכל על אור החיצון של דבקות הזה, ועתה יצא מבחינת ידיעה לבחינת השכלה, ונעשה מורכב ומושכל. והסתכלות זו היא ההפך מהסתכלות הקדושה, שמקודם היתה הסתכלות בכל חלק, וטעמה היא טעם מדע, ועתה היא הסתכלות החלק בכל, וטעמה היא טעם השכלה, כי נחמד להשכיל.

    אבל אין שום תוספות בעצם הצורה כלל וכלל, אלא שינוי צורה שטחית, כי אותם הצורות שהיו מקודם אצלו בערך מפורסמות וראיה טבעית, קנו עתה צורת השכלית, כי נעשה על ידם מושכל, והוא גם כן השכיל את הצורות בתור שכל הפועל כנודע.

    וזה סוד, )תהלים קלח ו( "רם הוי' ושפל יראה". שזה כל בחינת הויה ראשונה, שהסתכל על הבורא איך הוא מרומם באמת, ואיך השפלים מוצאים חן בעיניו, דהיינו, בכל דרכי עצם הבורא המושיע, אשר עם כל שפלות הנבראים מושיע אותם, )ברכות ט:, ועוד( "הא כדאיתא והא כדאיתא" וכו'. והנך רואה שלא זזו עיניו מבוראו על פסיעה קטנה.

    מה שאין כן ראיה שניה, שהיא ראיה מושכלת, היא בחינת, "וגבוה ממרחק יידע". דהיינו, איך שהבורא ממלא דעת את בריותיו, על ידי המרחק וכו'.

    והנך רואה שנעתק עיניו להביט על דרכי הנבראים ואיכותם, ולכן יערכו שכחם זה על זה, הכל על החלק, והיא הנותנת אשר כאן נוספה צורה חדשה, דהיינו, מה שהיה בחדרי חדרים, התגלה בפרהסיא, כי טבע הצנעה שייכת לאחדות דוקא, והפרהסיא מיוחסת לנבראים ודו"ק.

    הנה בשלש מקומות הפועל מזדמן ממש … דהאי עלמא בראשון, בסוד, )שמות ג יד( "אהי' שלחני אליכם". כי אחר כך כל הויות נמשכים … … בסוד השכל הנעלם מכל רעיון, … נטל דבר היותר חשוב בעולמו והבן. … ואחר כך המשכת הפעולה חוץ ממנו, וזה סוד, )בראשית כח יג( "והנה הוי' נצב עליו".

    ואולי זה סוד, )חבקוק ג ד( "ונגה כאור תהיה". שממשלת היחוד מתחזקת על כל כח וכח מן הרע והחושך, ובולעו ומחזירו לאור בזה אחר זה, אלא מתחילה צריך לדייק בחינות החסרונות שבעולם.

    א. חסרון טובה או תקוה נאמנה בטוב חייו, שזה נוהג באדם מנעוריו, ואפילו בכל החי בלתי מדבר נהוג ומורגש להם.

    ב. כאב הנורא מחסרון החכמה ודעת נסתרות.

    ג. כאב המאוים למכביר מחסרון השגה ביחודו יתברך.

    ד. חסרון דעת בעובדי השם להשיג את המשובח שבתענוגים. וזהו אשר הזוכה לגילוי והארת פנים ממנו יתברך, הרי אורו יתברך עובר עליו, ומתקן כל החסרונות הכללים הנזכרים לעיל אחת לאחת.

    א. מתוקן יסוד, שם הגדול ככתוב, )שמות ג יד( "אהי' שלחני אליכם".

    ב. מתוקן בסוד שפע חכמה ובינה דלא פסיק.

    ג. מתוקן בסוד קוצו של יוד, המאיר את כל העולם מסופו עד סופו.

    ד. בסוד הגילוי, )ב"ר ס"ח י, ילק"ש בראשית פכ"ח קיז, תק"ז תמ"ב פא:( "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". ודע שאור האחרון הוא הנשאר במקומנו לברר כדי לדעת את הוי'.

    והיותר משובח שבכל השבחים להתדבק בו ולבקש עליו, כי אחר שנתקנו כל החסרונות שבעולם, ועומד בהיכל המלך, צריך להיות בר דעת גדול, כמו ברואי פני המלך, ולכן אמר הכתוב, )ישעיה מב יט( "מי עור כמשלם". ומי צנוע כמלאך הוי', כי השלם נחשב במקום עליון כבלי עינים, ונדרש ממנו לכניעות גדול, וכח עמוד בהיכל המלך ולדעת אימתי אתי מלכא, וזה סוד הכתוב, )ישעי' מט ו( "ונצורי ישראל להשיב".

    ויש לדעת שבהמשך הזה דוקא נתגלה שורש דשורש דעליונים, סוד אור הגנוז ששימש בשבעה ימי בראשית, שאפילו העליונים לא היה להם שום השגה בזה ודו"ק. פירוש, אור הגנוז בשכל הפועל והבן, וכשישלם באור הזה להיות כדאי אליו, אז יסתלק מכל וכל מגופו הגשמי והעכור הסרים אחר נשמתו, ואחר כך יתפשט לגמרי מגופו והולך למנוחתו.

    ובזה גם מתורץ, אשר כל העליונים יתמהו על מציאותם עוד בחיי עולם הזה, כי אין שלימות אחר שלימות, וזה מתורץ להם היטב בהשגת אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וזה סוד, ולא תאמין בחייך על העליונים נאמר, והבן.

    והנך רואה גודל השגתו ית' עליו עד שגילה לנו אור הגנוז כנזכר לעיל. כי לג' אורות ראשונים נטל כלים דהאי עלמא, אבל לאור הזה אין כלי בעולם שיסבלנו, ואדרבה לא חס על כבודו ית' וית', והפשיט את אור הנזכר לעיל משכל הפועל, השליט העצום, כדי להראותינו לעינינו האור הזה בלי לבוש כלל, אבל שם הוא סוד, 'הוא ושמו אחד'. לכן עבודתינו בעולם להמשיך בחזרה האור הגנוז למקומו הנעלה, על כן עבודתינו עכשיו שוה לעבודתינו מקדם, עד שנזכה להחזיר עטרה ליושנה כמו שזכינו מקודם, והבן מאד.

    וזה סוד כל מלבוש … צריך בינה יתירה איך נשתלשל מן הספירות הקדושות … ונפרדים גם קליפות טמאות, ואיך מצויר שורש ונפרדים בקדושה … ונראה שהגם ששורש קו ורשימו נתאצל בקדושה רבה ונפלאה, מכל מקום איך אפשר לעשות חילוק מהאור ברוחניות ובקדושה, בין דרגא [לדרגא] ששני אורות לא יוכלו לשמש כאחד, אלא זה אחר זה, והעניין הזה היה המצאה גדולה מהבורא שחשב לעשות בספירות הקדושות, בחינת דבר נוסף, מה שאין להם שום שייכות בו, ולזה המציא בחינה רעה שתהיה נבלעת בדרך האור בתענוג נפלא, עוד שחשב בזה, חשב מתחילה להקדים הטוב השלם והרי טובה זו יצאה לבד ממחשבה של השלילה מפני שרצה להק… לבדה, הרי נעשה בזה סוד נאצל ראשון.

    ובספירות שנשתלשלו מנאצל ראשון הוציא לפועל מחשבת השלילה … הכלים ומיעוט אור כי לא נתפשט … נשברו ונפלו … … … .

    תנועה גשמית ותנועה רוחנית

    כי לא ראיתם כל תמונה

    הנה כתוב, )דברים ד טו( "כי לא ראיתם כל תמונה", וצריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית', והאמת, אשר על כן יש בעולם, בחינת השגה בבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות, אלא יכולים אנו לדון בזה, במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות, וזהו עניין השכל, אשר צורתו נאחזת בהרגש האדם, בהבחנת אמת ושקר, אשר הבחנה זו נקראת גוף השכל, לעיני ראיית הגשמיים, והבן.

    אשר על כן נאמר, הבחנה זו שהיא חלק אלקי ממעל, שזה באמת מופשט מכל דמיוני, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה, או מציאות, או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר משפט הזה גוף השכל ותמונתו, והבן. ועל זה נוכל לומר, שהמשפט הזה הוא חלק ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאת בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו, ודו"ק.

    ועניין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה, על מצבה, אשר אי אפשר להחסיר ממנה, בכולה או במקצתה, ונקראת צורה מוכרחת ומחויבת, בלי תוספת ובלי מגרעת, ודו"ק.

    וזה סוד, )מכות כד.( "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". אשר במאמר 'אנכי', נכלל גם כן 'לא יהיה לך'. פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה, ושום אזהרה, "לא יהיה לך", אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא היה מחויב, כמו אדם המראה עושרו לחברו, ואומר לו ראה שביכולתי להראות לך, ואינך רואה עכשיו את כל עושרי, והאמץ עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני לתת לך חלק מעושרי, ומכל שכן שתראה כל עושרי, רק שיהיה שמור לך … צורה זו, דהיינו, שהחלטה זו לא ניתנה לך בחיוב, שאין מושל עליה, אלא שאני המושל, כי לי כל הארץ, כל הראיה ברצוני הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית, … וכשארצה תראה אותי תמיד, ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על עניין בתכלית ההחלט, וישאר שכלו של זה, הוא רצונו, ולא חיוב להיות נשאר לממשלת עליון.

    ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם, שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.

    והאמת שהמצוי לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון בכל צד ופנה, כמו ששאלו לאדם, מי כתב ספר חכמה כזה הפלא ופלא מכל עין, וענה לו שבאמת לא נמצא כלל חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה, שבני הקטן שפך דיו לתומתו על הדפים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים, בקישורי דברי חכמה נפלאה.

    אלא כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשת מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.

    עוד יש לדעת, אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו, וזה נקרא הכרה שלימה, מביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד, מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות, אין ידיעה זו לא מעלה ולא מוריד, ודו"ק.

    וזה שאמרו חז"ל, )שמ"ר פכ"ח( על הכתוב, )דברים כט יד( "כי את אשר ישנו פה עמנו וכו' ואשר איננו פה", שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני.

    כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו, שענינה דומה לנפש הגופני, שהיא הוי' וחסרונה עמה, והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דוקא, כי אלמלא היתה הראיה חיובית, אז לא היתה נפש השכלי בעלת חסרון יותר, ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, ואם כן היתה מתבטלת מכל וכל.

    אבל מפלאי תמים דעים, אשר משפט הראיה היה מיד בחינת רצון מתלוה עמה, בלי שום חיוב, וניתנה תורף מזונות להעמיד הרצון הזה, בסוד, )דברים יא כא( "למען ירבו ימיכם" וכו'. וזהו שמירת התורה וחוקותיה. ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם כאלו קבלו היום מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על איזה חק שבתורה מיד ישארו בחשך כעורים לא ראו אור בעיניהם.

    כבר ידעתם שאין השכליים בעלי גופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם, כי גם הרע כאח, אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי כל לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה, וכיון שלא יוכל לדמות במוחו צורה רוחנית, בגלל זה נעלמה ממנו כל מין הזה.

    ועם כל זה, כל הזמן המבט נופל על החיצוניות דוקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים, ובכח ההתמדה יכיר היטב בכל דרגותיו הרוחניות, כי רק זה רצונו להכיר ולא בשר גופם כמובן. ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגותיו, בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחוייב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו, והבן. וגם פנימיותו אינו משיג, לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטרותיה הגשמיים, וענין מבטו נדבק בהם בהתמדה, על הנברא הזה נאמר, שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה, בצורות ותנועות הגשמיים. וכח השכלי, בצורות ותנועות השכליים.

    וכשנחקור לפי כוחנו במהות השכל, נלמד אשר הוא הקיבוץ בריות רוחניית, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו", פירוש, שכל יתרון האדם על הבהמה הוא, מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניות, וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו בריבוי כח ההמשכה הנ"ל, וגם בצורות הבריות עצמם אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך, וכדומה.

    החילוק בין בריה רוחנית אל ההנהגה היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו, בלי כל השתנות , דהיינו, שלא תבוער תחת מקרי הזמן.

    ועניין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי, בטבע יכול פעם אחד בחייו, לתת צדקה מרובה, מחמת המקום, או הזמן, והבן. ויש לדעת שההכנה הנ"ל, שנקראת מח האדם, היא כמו טפה מתמצית מכל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי.

    ונדבר על ההמשכות הראשונות הנאספות ונמשכות למח האדם, דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם לבוראה, מהם מתדבקים בהשכלות, מהם בעושר ומהם בגבורה, והוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה, אשר יולד ממנו אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שהמשיך למוחו בריה רוחנית פחותה.

    לאחר שיגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל הבנינים הגשמיים, ומתדבק בהשכלה, והשני בוחר בהשכלה וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו, אם הילד מגדל מעלת הראשון, נאמר שהמשיך בריה נחמדה למוחו, ואם מעלת השני ימצא יותר חן בעיניו, הוא משך למוחו בריה פחותה.

    אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק, דהיינו אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות, אלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומה אחת ושמו שכל.

    תיקון כלל ופרט

    ידוע כי מעלת השלימות ישקל לפי הפלגות החסרונות, ואם כן יהיה ח"ו יוצא מזה משפט הפוך, דיציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא, והבן.

    אלא האמת שצירופי אותיות התורה דלעילא, אינם נשלמים מנפש אחת, כמו שנפש אחת אינה נשלמת מזמן אחד ומקום אחד, כי כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו, כי בא זה ולימד על זה, ויתרון האור על החושך, ולכן יקצב לכל אחד עתים לקלקולים, ועתים לתיקונים, שמבין שניהם בא הכתוב השלישי בחינת שלימות הגמור, ונקבע לנצחיות.

    כמו כן לא תוכל נפש אחת לגלות כל יתרון האור, כי אם תהיה מקולקלת כל כך, לא תוכל לצאת מקלקולה לעולם, ולכן נמצאים על זה נפשות מיוחדות, אשר המה סובלים קלקול מופלג מאד על שכמם, ולא איכפת להם אם אינם עולים בקנה התיקון, כי גם צורתם מוכרחת להמצא כן, כדי לגלות יתרון האור בין הנפשות בסוד, )ישעיה סו כד( "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות", וכו'.

    וערכם לנצחיות דומה ממש לכל נפש השלם בפני עצמה, פירוש, כמו שכל נפש שלימה מתחלקת מתחילה, בזמן קלקול ובזמן תיקון, ואחר כך מתחברת לאחת, שהיא השלימות, כמו כן מתחלק כל ניצוץ נפשי לגופים נפרדים, למשל, אשר כל נפש מתלבשת בארבעה גופים, אחד, גוף אדם רשע נשאר ברעתו. גוף השני, בעל תשובה. שלישי, צדיק שאינו גמור. רביעי, צדיק גמור. שניצוץ גוף אחד, יחשב לקליפה ותשמיש לגוף השני וכו', עד שהגוף הרביעי זוכה לשלימותו, והוא צדיק גמור, אז מתחברים אליו שלשת הקליפות הקודמים לו, וארבעתם לנפש אחת יחשבו, ומתקימים כן בנצחיות בבת אחת, אלא שאז לא יקרא להם קליפות, אלא עבדים ומשמשים לה, ממציאי השלימות בהרגש היותר חזק כנ"ל.

    ובזה נבין, "טעמי דבתריסר נהמי". פירוש, כי שתי מחשבות במציאות העבודה, מחשבת השלילה, ומחשבת הטוב. וההפסקות שבין פרשה לפרשה נלקחים מעולם, שנה, נפש.

    עולם, נדרש לפי המקום, שבכללם אתה מוצא שלש מקומות, ארץ בבל, ארץ ישראל ושאר ארצות.

    שנה, נדרש לפי הזמן, בסוד כח עתים.

    נפש, אתה מוצא שלש, נפשות 'האומות', נפשות 'הגרים' ונפשות 'ישראל'. אשר מכל אלה הבחינות עש"נ שמתחלפים זה מזה, עד אין שיעור, ניטלים כחות משונים, שהם עושים הפסקות משונות מאד זו מזו, וגם פרשיותיהם משונות מאד זו מזו, שמכל אלה מתבארת התורה בתכלית השלימות, )קהלת ב יג( "כיתרון האור מן החושך". המסתעף מכל אלה הצירופים בהיותם באנפי נפשיהון וערכם המתפעל מכל הקבוץ הנ"ל.

    עיקר זה יהיה שמור בידכם, )ברייתא דרבי ישמעאל( אשר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" הנ"ל.

    זמן ומקום, המה רושמי הצורות על נפש פרטי, אשר מכל הצורות הללו יוצא צורה אחת, בסוד נשמה, וכל סמך ריבוי נשמות שבכל העולם המה רושמי הצורות על השכינה הקדושה, בשתא אלפי שני, אשר מכלל הצורות הללו יוצאת צורה מיוחדת לנצחיות, בסוד תענוג תמידי, שזה בא מהסתכלות הפרט על פרטיותו, ועל פרטיות חברו ועל הכלל כולו, שכל אלה התמונות שהיו פעם אחת, הם בקביעות לנצחיות.

    ועתה נבין, אשר כל מנהגי השכל הם על פי הבריות וטבעיהם, שהמשיך למוחו, כי זהו עצם השכל, וכלום יש לך אדם נותן מה שאין לו.

    הכן הנהגת השכל לפי מה שהוא, היא הנהגה מחויבת, ולא רצונית, פירוש, תמונה חזקה שברוחני, יאנוס השכל להנהיג הנהגות, שטבעם יהיה להרוס תמונות אחרות שבמוחו, דרך משל, יש במח תמונה נחמדה מעושר, ועוד נמצאת תמונה נחמדה וחזקה מחיים, )איוב ב ד( "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ונהרגת לשעתו תמונת העושר. ויש אשר תמונה מהשכלות נחמדה אצלו יותר מתמונת החיים, אז יהרוג תמונת החיים, ויקיים תמונת ההשכלה החזקה אצלו, והנך רואה שמשפטי השכל והנהגתו מלוים באיכות התמונות שהמשיך למוחו, אשר כל תמונה ותמונה יש לה דרגא מיוחדת, פחות או יותר, ולפי ההערכה יוצאת ההנהגה שלו.

    זה עניין הכרת איש לרעהו, אשר ברוב התמדת חיבורו עמו, התחקה על כל הנהגותיו, ומהנהגותיו יוכל להכיר ולדעת בטוב כל מיני הבריות וערכיהם זה לזה, הנמצאים ומסודרים במוחו, ומכל אלו יבא בכח המדמה שבו, ובכח השכלי שבו חומר אחד בתמונה כוללת, שעליו נופל שם חברו.

    והנה בוחן בתכונת שכלו של אדם, שהוא מורכב משני ענינים, דהיינו, בריות, והנהגות, והמה מכונים גם כן מושכלות, ומשכילים, שעצם השכל, הוא בחינת הכנה, המוטבע בגוף המוח בעצמו, למשוך העצמים הנ"ל לתוכו, שהמה מושכלות ראשונות, שהעצמים האלה מתעצמים למוחו, והמה בו כגוף אחד, ואז נמשכו ממנו המשכילים בבחינת, )משלי טז כ( "משכיל על דבר". ויוצא לפועל למינהו.

    יש מושכלות שהדבק בהם המה בעצם משכילים אותו, ויש שהמה מסוגלים להכשיר אותו שיוכל להדבק במושכלות בשיעור גדול, ונבחן גם כן אשר המשכילים של חברו, נעשים בו למושכלות ראשונות כנ"ל.

    )איוב יט כב( "ומבשרי אחזה אלוקי". שעל כן יש שֵכֶל ראשון, והוא שֵכֶל הבורא. והחוש מעיד שאינו מורכב כֶשֵכֶל בני אדם, מן המושכלות ומשכילים, כי לא לבריותיו הוא צריך, אלא הוא שכל פשוט, עומד בפני עצמו וחי בפני עצמו, בלי כל שיתוף כלל, ולא נמצאים אותם שלש הכחות, דהיינו, שכל, מושכל ומשכיל, אבל נכללים מאליו בתכלית היחוד בלי כל התחלקות כלל.

    מנהג הזה נוהג גם בגשמיים, כי ראשית כל בריה, היא היתה בריה המוכנה בתכונתה לקבל הרגשות, על כן אנו מכנים להכנה זו, עצם החיות, אחר כך ניתן בה כח מורגש, בפני עצמה ולאחרים, אחר כך ניתן בה כח מרגיש את עצמה ואת אחרים. ואין לך שום דבר חי בעולם אשר יחסר לו אחת משלושת הבחינות הנ"ל.

    כי כל ההשגות האמיתיות, משפט אחד להם. הן במוחשות והן בהשכלות, ורק באלה מובדלים המתים מהחיים, אשר בחיים יש בתכונת מזגם הכנה לקבל מורגשים, ומהדוממים והמתים נמנע הכנה זו, והמה חסרי התכונות. אלא שכל שלשת הבחינות הנ"ל, מיוחדים כאחד, דהיינו, שמור … ומרגיש באשר שמוכן לזה, ושלשתם מיוחדים בשם אחד, דהיינו, "חיות".

    חטא אדה"ר – חטא שאול המלך

    לשיקבו"ש )כתובות יז.( "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה". פירוש, בליל שבת כשמרקדים ומזמרים, "לכה דודי לקראת כלה", באיזה כלה הכונה, "בש"א כלה כמות שהיא", דהיינו, )תהלים קיט פא( "כלתה לתשועתך נפשי", כי צריך לשים לב בעיון, להבין להשלים החסר לה. )שה"ש ח ח( ו"מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה", ולכן כלה חביבה לחתן שלה.

    וב"ה אומרים, "כלה נאה וחסודה". כבר יש לה במזומן כל תכשיטיה, ומזמנים החתן וכלה, לחתונה ולשמחה.

    טענו בית שמאי, )משפטים כג ז( "מדבר שקר תרחק", שזה מכריע להתגלות החפץ האמיתי, כיתרון האור מתוך החושך.

    אמרו להם, כבר קנה המקח, ואחר שקנה, לא יתכן לגנות המקח כלל.

    ונראה לי, שלא פליגי ב"ש וב"ה כלל, אלא שב"ש איירי קודם שקנה המקח, וב"ה איירי לאחר שקנה.

    ובזה מובן חטאו של אדם הראשון, כי באמת בקומתו נברא, ובצביונו נברא, והראיה שאפילו שהיו ערומים לא יתבוששו, כי )תהלים קד לה( "יתמו חטאים מן הארץ", והכל טובה גדולה, )תק"ז תקון ע קכב:( ו"לית אתר פנוי מיניה", וכל דברי בני אדם ומעשיהם הטובים והרעים, נכתבו בספר זכרון לחושבי שמו, )משלי טז ד( ו"כל פעל הוי' למענהו", כדי שיתגלה שמו בהרחבה גדולה, וזה סוד, )בראשית ב טז( "מכל עץ הגן תאכל", שכולם טובים למאכל, ואין רע כלל )שם יז(.

    "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל", כי לית תמן שמאלא כלל.

    ובאמת לא היה מסוגל לחטוא, כי עיניו עברו מלראות שוא, אלא כל חטאו היה ששמע לקול אשתו, דהיינו, שהרגיש שאשתו פחותה ממנו במדרגה, והיה רוצה לתקנה בזווג )ואם היה מאמין לדברי הקב"ה, והיה ממתין עד שבת, אז היתה נתקנת מעצמה.(

    וזה סוד דאיתא בסבא משפטים, )זהר הסולם אות רסז, רסח, רעא( "וזמין קב"ה, לאקדמא מוחא בלא קליפה, דכתיב, )ירמיה ב ג( קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, מוחא קדים לקליפה, ואע"ג דמוחא יקום בלא קליפה מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה בגין )שם( דכל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם )פירוש כמו אדם מזוין עומד בתוך מעי הארי, והבן.( וכו', וכדין קרבנא להוי שלים, להוי' אלקים, ע"ש וכו', בגין דלא ישתאר בעלמא מהאי זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא בעובדי ידוי דקב"ה".

    ועיקר הכוונה )שם רסו( "דהא מוחא וקליפה דיליה הוי, וכו', ההיא חומה דלבר, דאיהי קליפה דיליה היא ממש, דכתיב )זכריה ב ט( ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב", ע"ש. ומקודם גם כן היתה בחינה זו, וכל עבודת אדם הראשון היתה רק להשיג הקדושה הבאה אליו, בהתגברות גדולה, בסוד, "חומת אש", גם כן בלי שום חילוק וללא תקנה, בסוד זווג, כי כבר גילה לו הקב"ה, דמוחא וקליפה דידיה הוא, )איכה ג לח( ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב".

    אבל התחלה לזה, היתה הרגשתו, בחינת קול אשתו, בסוד )ישעיה סו א( "איזה בית אשר תבנו לי", ומזה היה נמשך רצון לזווג.

    וזה ענין שתכלית חטאו היה, שהיה מתחבא בתוך הגן, כשהרגיש קריבת הקב"ה, ואחר כך גרם לו בושה, מלפני הדרת קודשתו ית'.

    וזה שהוכיח לו הקב"ה )בראשית ג יא( "מי הגיד לך כי עירום אתה", פירוש, כבר הוכחת לדעת )ישעיה מד ו( ש"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" עמדי, אם כן, מאין באה לך הידיעה הזאת שעירום אתה, הרי לך בעליל, שעברת על ציווי שלי ואכלת מעץ הדעת טוב ורע.

    והקב"ה ברחמיו עשה לו כותונת עור, דהיינו, ירידה שלו, שגרשו מגן עדן, מחמת שנדמה לו שערום הוא, והתלבש בכותונת עור, ואחר כך יבא בחזרה לתיקונו הראשון.

    ובזה מובן חטאו של שאול המלך, )ראה ש"א טו ט( שבאמת פלא, מדוע חמל על מיטב הצאן, ותפס את אגג חי, ועבר על פי הוי', כי באמת מחיית עמלק, היתה שייכת לו, כי מבניה של רחל היה, אבל אמרו, )ילקוט שמעוני יג קיז( שלא נמשכה מלכותו, מפני שלא היה בה שום דופי, ומחמת כן הרגיש בקטנותו …, בסוד מחיית עמלק, וכל התיקון היה מוטל עליו … … שצריך להתרצות ולזכות עוד את עצמו לפני קונו, כדי שיהיה יותר ראוי לגמר התיקון הזה, וזה סוד שאמרו לו העם לחמול על מיטב הצאן, להביאם עולות וזבחים להוי', פירוש, שהרגיש שיש עוד לתקן באפס מה, ואינו כדאי להיות הגמר מיד. וזה שהוכיח לו שמואל הנביא, )שם יז( "אם קטן אתה בעיניך", שזה גרם לך כל החטא הזה, היה לך לדעת )שם( ש"ראש שבטי ישראל אתה", אדרבה, כי העניו האמיתי, לא ירגיש התנשאות וחשיבות כלל, רק כלי מוכן להשתמשות קונו על כל אופנים.

    )שם כב( ו"החפץ להוי' בעלות וזבחים", כי כבר נוכחת לדעת, שאין צריכים מעתה שום תיקונים, רק לשמוע דבר הוי', דהיינו, להשיג הקדושה הבאה אליך, ולא תמנע אותה, ולא לעבוד ולזבוח, ויצא לך כל זה שלא האמנת לדבר ה'.

    וזה ענין )פסחים כב:( "… היה דורש כל אתים שבתורה וכו', את ה' אלקיך לרבות תלמידי חכמים"

    פירוש, )ישעיה נא ג( "כי נחם ה' ציון", ואינו רואה דבר שווא, כי לא נמצא כלל, כי )משלי טז ד( "כל פעל ה' למענהו". ובא וראה, )ראה תענית כא.( שבעל אכסניה שלו הוא הגוף של תיבת אבנים טובות, שהחליף לתיבה מלאה עפר, גם זאת שלח דורון למלכא, ולא היה בוש כלל, ובאמת קבל המלך בסבר פנים יפות, כי הפיל בה החומות של השונאים שלו.

    וזה שרמז, "את ה' אלקיך תירא", סוד החומה, מאי דרש ביה, אמר לו, שלא היה מפריד חלילה כלום בין את להוי', ואפילו ת"ח מרבה גם כן באותו ענין ממש כחכמים, בסוד "ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב" )זכריה ב ט(, כי מוחא וקליפה דידיה הוא.

    וצא ולמד )פירוש המיוחס לרמב"ם(, מה שקרה לשאול המלך, כי הגם שתפש לאגג מלך עמלק חי, והושיבו בבית אסורים, לנקום נקמתו הימנו שלשלו לו שפחה, ויצא ממנו המן הרשע וכו', וכל זה יצא לו, שהרגיש איזה בחינת עבודה ותיקון, לגבי עצמו, להיות כדאי להשראת הקדושה, בסוד תיקון הגמור.

    וזה ממש היה בחינת חטא של עץ הדעת כנ"ל, וזה שרמזו, )חולין קלט:( "המן מן התורה מניין, )שנאמר( )בראשית ג יא( המן העץ", )אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת( כנ"ל, והבן.

    וזה סוד, )מכילתא בשלח פ"י, ילקוט שמעוני שמות טו רנג( "אלו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד לא היתה אומה שולטת בהן לעולם", דהיינו, גם כן כפי הנ"ל, שהיה להם להאמין בתיקון, והיתה אמונה זו להם, בחינת )זכריה ב ט( "אהיה וכו' חומת אש", אבל הרגישו בעצמם פחיתות, והיו מתחננים "ה' ימלוך", שלא תופסק הקדושה מהם, והיה להם במקום זה, רק להתחזק בכל כוחם לאמור "ה' מלך", כי זה בחינת גופא דאילנא, דלית תמן שמאלא כלל, כי כבר הראה ה' לעיניהם בחינה זו, והיה להם להחזיק אותה בחינה.

    וזה סוד נשגב, )נדרים נ.( "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". פירוש, כיון שזכה האדם לראות בכרם הוי' צבאות, דקליפה אקדמא לפירי, וכל עניין הקליפות, להגדיל ולהרבות ולנטור הפרי, והשתא דאתרבא הפירי, שגדלה כל צרכה מבין הקליפות, אז כולם יאבדו, והכל יודעים בשביל מי נזרע השדה, והיא ס"מ חיים וא-ל למושעות, ורע חוזר בעצמו להיות טוב, כיון שזכה לכל זה, אין ראוי לפחד כלל יותר, מכל בחינות שבעולם יהיה מה שיהיה. כי שם הקדוש א-ל כולל כל הי"ג ת"ד, ועבירות ממש נעשה לזכיות ממש, וכיון שאינו מסוגל לחטוא, ולעשות עבירות ממש, אם כן יראתו היא קלונו ופגם לו. וזה סוד לרבות תלמידי חכמים, שזה בחינת יראה שלו, שהתלמיד חכם והחכם יהיה לו למדרגה אחת, בסוד )קידושין לו:( "מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן", כי החכם בן תלמיד חכם, הוא בסוד יין בן יין, והתלמיד חכם בן רשע, בסוד יין בן חומץ, ואם שתית חומץ, ולא הזיק לך, אלא אדרבא וכו', אם כן אין לך להתירא מן היין סוד תלמיד חכם. וזה סוד מוחא וקליפה דיליה, )זכריה ב ט( "ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב", כי הקליפה גם כן )ויקרא יט כד( "קודש הלולים להוי'", בסוד נטע רבעי.

    וזה סוד, )תנחומא מטות כ"ד ב"ק צב:( "בירא דשתיתא מניה אל תזרוק בה אבן".

    וזה סוד, שאפילו לעתיד לבא, בחזור הב"ן להיות ס"ג, הזכר עולה עוד יותר גבוה, דהיינו המ"ה בסוד ע"ב, והיא גם כן בחינת חומה של זכוכית, שאינו חוצץ כלל לעינים, בסוד מיעוטו שאינו מקפיד, אבל אם מקפיד בודאי חוצץ, והבן מאד.

    וזה סוד הסיום מסבא, )זהר משפטים הסולם אות שסו("מכאן והלאה תנדעון דהא סטרא בישא לא שלטת עלייכו", פירוש, כל הטורח של הקולות וברקים עד היום לא היה אלא להראותכם דלית שמאלא כלל במציאות. "ואנא ייבא סבא קאימנא קמייכו לאתערא מילין אלין", פירוש בסוד "ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב", והבן.

    כי כבר קנה המקח, לכן אין מהראוי לגנות המקח כלל בשום פנים שבעולם.

    וזה סוד שעבודת אדם הראשון בגן עדן, לא היתה יותר, אלא להשיג הקדושה בהתגברות גדולה, פירוש, בסוד, "חומת אש", היה מתגבר ומקדש כל הדברים הנרקבים אליו, והיה ממשיכם לבחינת קדושתו הנשגבה.

    וזה ענין )יבמות כ. ספרי ראה יד כא.( "קדש עצמך במותר לך", ואפילו שבטל תאותך, ולא נמצא לך עבודה כלל להתרחק מדברים האסורים, כי )תהלים קד לה( "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם". יש לך עבודה גדולה וחזקה לקדש עצמך בדברים המותרים, כמו קדושת הקרבנות, שזכו להתקרב על מזבח הוי' הרפוא.

    ומי שוטה שלא יכיר קדושת המזבח והמשכן, שהוי' בחר לשכן שמו שם. וזה השיגו הכהנים, על כן, )פסחים נט:( "הכהנים אוכ

  3. אם בעולם הרוחני אנו מגלים שאנו חלקים של אחד, אז פעולות הנתינה הם כאילו יד ימין שלי נותנת ליד שמאל שלי, יוצא שאני נותנת לעצמי. אז מה אלטרואיסטי כאן?

  4. האם בנוסף ללימוד קבלה, עלי לעבור מהתנהגות חילונית לקיום מנהגי מצוות?
    האם יש בכך צורך עבור עבודתי הפנימית? מעבר ללימוד ולהשתתפות בהפצה?

  5. מקובלים דיברו גם על עשיית מצוות, הם היו חרדים, ויש מאמרים של הרב"ש כמו : "מהם, אמת ושקר בעבודה" שמדברים בדיוק על זה. את מוזמנת לבדוק.

  6. זיו, אני רואה שמאוד קשה לך……….    אתה בשאילותיך מספק לאגו שלך תענוג רב – זאת לא הדרך לגלות את האמת ז.א. איך מתקיים כול ההקום ולהכיר את ה'.   תחשוב, תתבונן בתוך העצמך!

  7. אתי היקרה!

    זאת לא תגובה! זה קטעים מתוך ספרות… זה לא פייר. את לוקחת משאר הגולשים הרבה זמן ….לא לא  לקרוא את מה הכנסת -אלא רק לגלגל את הדף כדי לעבור לתגובה הבאה. האם זה לא אנוכי מצדך?

  8. יש כאלו שחייבים לבצע  בחיצוניות ,ויש כאלו שרוצים לבצע גם בפנימיות וגם בחיצוניות ויש כאלו שהכול עובר עליהם בפנימיותם.מה שתרגישי כנכון לעשות , תעשי.דרך אגב , למקובלים הראשונים לא היו חוקים חיצונים.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest