אין ממה להתבייש

שאלה: אם יש לי בעיה ואני מתבייש להביא אותה לקבוצה, האם אני גונב מהקבוצה את האפשרות להתאחד סביב הבעיה הזאת ולפתור אותה?

תשובתי: בושה זה גאווה, אגו, ואולי אפילו נרקיסיזם. אבל אין מה לעשות. אחר כך זה עובר…

בהמות לא מתביישות. פרה שעומדת ואוכלת בשדה היא לא מתביישת מכלום. אז למה האדם צריך להתבייש מזה שהוא כמו חמור עומד בשדה ועושה מה שהגוף דורש?

לא במקרה נאמר: "לך לאומן שעשני". הוא נתן לי את הרצון לקבל, אני צריך להתבייש מאותן ההזדמנויות שהייתה לי אפשרות לתקן אותו ולא תיקנתי.

אני מתבייש מהתיקונים הלא ממומשים, אבל אני לא צריך להתבייש מאותן צורות הטבע המתוקנות והמקולקלות. כי גם אלה וגם אלה שייכים לבורא, ואילו האדם שבי זה האמצע, "קליפת נוגה", "שליש אמצעי דתפארת", אותו המקום שבו נמצאת הבחירה שלי. ושם אני צריך להתבייש, לדאוג האם אני מימשתי את עצמי כראוי?

לכן אני לא מבין אנשים שאינם יכולים ואינם מוכנים לספר לחברים בקבוצה על מה שקורה להם. בפרט, שזה יכול להיות פגם לכל הקבוצה. כאן צריך מאוד להיזהר: כי בזה שמעכב את ההתקדמות של החברים, "חוסך" על חשבונם, אני מעכב את עצמי בהרבה יותר…

זה לא כדאי. מה יש לנו להסתיר? הרי הכול בא מלמעלה ואנחנו לא אשמים בזה. אין עוד מלבדו.

אנחנו צריכים רק עוד יותר להתחבר ולמצוא אפשרויות איך לתקן את המצב. ויהיו עוד הרבה מצבים כאלה, והם יסתיימו רק בגמר התיקון…

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, 14.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
בושה גשמית ובושה רוחנית
שינוי מבני פנימי
בושה שפותחת את הלב

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest