קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעולם שלנו הטבע האגואיסטי מייד מכסה בנו את הרגשת הבושה. ברוב המקרים היא מוצאת הצדקה לפעולות שלנו, בכך שאנו מנצלים את האחרים, גונבים, משייכים כל מיני דברים לעצמנו. לרוב אנחנו אפילו לא שמים לב לכך שאנחנו עושים חשבון אגואיסטי, מתייחסים בצורה אגואיסטית כלפי האחרים, מסתכלים על הכול ומעריכים מנקודת התועלת האישית.
אנחנו לא מרגישים בכלל בושה בגלל זה. אם היינו מעלים את הרגישות שלנו כלפי תכונת הקבלה וההשפעה, ובודקים איפה אנחנו באמת מקבלים ואיפה משפיעים, לפי איזה עיקרון אנחנו מסתכלים על העולם, אז פשוט היינו נשרפים מהבושה העזה.
אם לפניי הייתה מתגלה תכונת ההשפעה בכל העליונות שלה, והייתי רואה את עצמי בצורה האמיתית שלי, כאיזה חרק שחור קטנטן שדואג רק למזון שלו וששואף לקחת כמה שיותר לעצמו, לבלוע את כל מה שהוא רואה, אז אש הבושה הייתה שורפת אותי מהרגשת האפסיות שלי כלפי תכונת ההשפעה האמיתית.
לאדם אפילו מפחיד לחשוב, שזה יכול פתאום להתגלות לפני כולם, לפני כל האנושות. לכאורה אפשר לומר, מה אפשר לעשות: הוא הרי בסך הכול בן אדם, נברא, ופועל בכוח הטבע שלו שעליו אין לו שליטה. ובכל זאת הוא היה מתבייש נורא. הוא היה מעדיף למות, ולא להרגיש כזאת בושה.
אין ייסורים יותר גדולים מאשר הבושה, מפני שהיא נמצאת ביסוד של כל הרצון לקבל. "צמצום א'" נעשה מחמת הבושה, מפני שהבושה מוחקת את מושג ה"אדם". בחינה ד' מבטלת את עצמה אם היא מרגישה בושה, מפני שבחינה ד' זו הרגשה של אדם עצמאי שמתכונן לבצע את ההחלטות שלו. ואילו בושה, זו ממש הרגשה הפוכה לגמרי, ולכן היא מבטלת את האישיות של האדם.
ואילו אנחנו מדברים בינתיים על מצבנו הנוכחי, כאשר עדיין אין אדם, אלא יש רק בהמה קטנטנה, שאפילו לא אחראית עבור המעשים שלה. את כל התכונות האלה היא קיבלה מהעליון, מהבורא, לכן, "לך לאומן שעשני", לך אל מי שברא את הנברא הזה. אבל אם אנחנו מתחילים לגלות את תכונת ההשפעה השורה בעולם, את הבורא, ומעריכים את עצמנו כלפיו, אז בינינו מתגלה כזה פער ענקי בכל המובנים, שאותו אפילו לא יכולנו לתאר קודם.
הבושה היא בעלת כוח עצום ורק בזכותה יש לנו הזדמנות לעמוד נגד האגו שלנו ולתקן אותו. כפי שבעולם אין סוף, "מלכות" תחת הבושה ויתרה על הכול. והבושה ההיא לא הייתה מפני שהיא הייתה המקבלת, מנוגדת לבורא והתביישה מהתכונות שלה, אלא מפני שלא הייתה יכולה להיות משפיעה ולהשפיע כמוהו. זוהי בושה אחרת לגמרי, בושה בדרגת גמה"ת ביחס אלינו.
ואילו אנחנו מגלים את האגו שלנו בהדרגה, בעלייה. תחילה אני מתבייש שלימדו אותי לגנוב, שהשקר שלי התגלה, שאני רוצה לנצל את כולם, להזיק לאחרים. גילוי תחושת הבושה עוזר לי להעמיד את עצמי במצב הנכון, כדי שאני לא אתחבא כמו עכשיו, כמו בהמה מפוחדת, שמפחדת להיות מבוישת. אלא להיפך, אהיה מוכן לפתוח את כל הרע שלי ולבייש את עצמי, כדי לקבל מזה כוח של התמדה, התגברות, כוח שמאפשר לנצח את האגו שלנו ולבנות "מסך" נגד האגו.
אני זקוק ל"מסך", לא כדי לכבות את הבושה שלי, אלא כדי לשנות את התכונות שלי מקבלה להשפעה. ועד שזה לא נעשה, אני מסוגל לסבול את הבושה, כי רק היא פותחת את הלב שלי ושופכת את כל האמת החוצה.
לכן הדבקות היא בלי נפרדת מהבושה ומהתיקון. לא צריך לפחד מהבושה, אלא צריך הרגיש אותה טוב יותר ולהבין. העיקר, זה להתעלות מעל מה שיש, כדי לעבוד אם התכונה הזאת שמסוגלת להביא אותנו לתיקון.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה" של בעל הסולם, 18.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בושה גשמית ובושה רוחנית
אני מתבייש וזה נהדר
האנציקלופדיה של הבושה
