דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מציאות בלי מסננים

מציאות בלי מסננים

מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי

ישנם חוקי הטבע שאנחנו לומדים עליהם באותה הצורה שאנחנו קיימים. אנחנו אגואיסטים, ה"חומר" שלנו הוא רצון להנות, ואנחנו מחפשים הזדמנות להנות מהחיים בכל החושים שלנו. זאת כל המטרה שלנו, כל החיים וכל המאמצים שלנו, להרגיש בכל רגע מקסימום תענוג במינימום יגיעה.

כך אנחנו קיימים. כל הטבע הדומם, הצומח והחי, וגם בני האדם, נמשכים בצורה אינסטינקטיבית לתענוג. זאת הייתה הנטייה של ההתפתחות שלנו לאורך הדורות, ועליה מתבסס כל המדע שלנו. אנחנו חוקרים את הטבע עם אותה הכוונה, מחפשים אחר התענוג המקסימלי. הסתכלותנו כלפי העולם, החוקים שאנו חוקרים, הטבע שמתגלה בתוך התפיסה של עצמינו ושל הסביבה, הכול עובר דרך אותה ה"מסננת" להרגשה ולהבנה שלנו, בהתאם לנוסחה הקבועה שדורשת לנצל את המציאות לטובת עצמינו.

ולכן, ההסתכלות שלנו תמיד צרה ביותר, סלקטיבית ביותר בלי שום מורכבות. אנחנו לא יודעים מה באמת נמצא סביבנו. אנחנו תופסים ומבינים את הדברים רק באותה המידה שהם מתאימים למנגנון הבסיסי שלנו, עד כמה הוא קרוב לעיקרון שלנו להנות מהחיים.

התכונה הפנימית הזאת מאוד מגבילה אותנו. אנחנו לא רואים את התמונה האמיתית, על אף שבעולם הזה ישנם עוד הרבה דברים שנעלמים מתפיסתנו. אנחנו ממש לא אובייקטיבים.

קיימים מסביבנו המון תופעות שאנחנו לא מודעים אליהן, אבל הן שייכות ישירות לחיינו, לגורלנו. לכן באה לעזרתנו חכמת הקבלה ומאפשרת לנו "לפקוח את העיניים" ולהביט בצורה אובייקטיבית על העולם הרחב הנפרס מעבר לחמשת החושים שלנו, שמוגבלים על ידי ה"מסננת" של האנוכיות שלנו.

אבל בשביל זה עלינו לעלות מעל ה"מסננת" שלנו ורק אז אנחנו נרגיש את העולם כפי שהוא. לשם כך אנחנו צריכים את חכמת הקבלה, החשובה ביותר, ובסופו של דבר, המעשית ביותר. בנוסף לחקר הטבע שלנו, עלינו לבצע פעולות מסוימות כדי להתרגל להביט על העולם בלי הפרעות פנימיות, להתעלות למעלה מהאגו שלנו לתפיסת המציאות האמיתית.

למשל, קורה שאני מדבר עם מישהו, אני מרגיש שאני לא מבין אותו. מפני שהדעות הקדומות עליו שאני קיבלתי כתוצאה מהחינוך, הפרטים שאני רואה בו מאוד מפריעים לי ומגבילים אותי להבין אותו. ורק אם אני אתעלה מעל ההרגלים שלי, מעל הטבע שלי, מעל החינוך שקיבלתי, מעל ההסתכלות הצרה שלי, אז אני אוכל באמת להבין אותו.

קורה לכולם שמישהו בא אלינו בטענות שאנחנו לא מבינים אותו, לא רוצים להבין, ורק אחרי מספר שנים אנחנו מבינים שאנחנו באמת לא הבנו אותו בגלל המוגבלות שלנו. מסתבר, שהיחס שלנו היה צר ואדיש. ואם אנחנו היינו מתעלים מעל "ההסתכלות האישית", אז היינו רואים את האדם כפי שהוא. אף על פי שזה מאוד קשה, זה אפשרי.

זה נוגע לתפיסה הכללית שלנו כלפי הטבע. יש כאן בעיה מאוד קשה. ביחסים עם אנשים אחרים אנחנו יכולים להשתמש בתרגול פסיכולוגי, בהשפעה חיצונית, להקשיב להסברים ובסופו של דבר לראות את הטעויות, את הסטיות בתפיסתנו. אבל כיצד בונים את היחס הנכון כלפי הטבע הכללי? כיצד ניתן לראות אותו בלי ההרגלים שלנו? זה הרבה יותר קשה. מי יסביר לי כיצד להסתכל על העולם ב"עיניים אחרות", כאילו לא אני רואה, אלא מישהו שאין לו שום צורה משלו? לשם כך אני חייב להיות חופשי לגמרי מעצמי…

לכן, אנחנו משתמשים בעצות של מקובלים, שהם כבר יצאו מעל הטבע שלהם, מעל האגו, שהוא זה שמגביל ומעוות את השקפתנו. אם אנחנו עושים בדיוק את מה שהם אומרים, אז בסופו של דבר אנחנו מצליחים.

לפעמים אנחנו קרובים יותר לתמונה האמיתית, לפעמים אנחנו נופלים בחזרה, ולהיפך, מגלים את המוגבלות הקיצונית שלנו, מגלים את היחס האגואיסטי, המאוד "צר" ואפילו קודר כלפי התופעות השונות. אנחנו מכנים את המצבים האלה "עליות" ו"ירידות". הן עוזרות לנו להבין עד כמה אנחנו כלואים בתוך האגו שלנו ועד כמה קשה להתעלות מעליו.

המקובלים אומרים שכדי לצאת מהשבי, עלינו לבנות קשר עם אנשים אחרים, ובעבודה המשותפת בינינו להשתדל לראות אותם בצורה האובייקטיבית ביותר. בהתאם לנוסחה "איש את רעהו יעזורו", אנחנו יכולים לעורר את עצמנו להתעלות, לרצות להתעלות למעלה מהטבע שלנו שמגביל אותנו. ואם אנחנו משתדלים לעשות זאת, אז אנחנו מעוררים כוח מיוחד בטבע שנקרא "האור המחזיר למוטב". הכוח הזה עוזר לנו לפתוח את עצמנו, להשתחרר מההסתכלות המוגבלת, הצרה והאגואיסטית כלפי העולם, להפשיט מעצמנו את המגבלות.

ואז אנחנו רואים עולם טוב, מושלם, נצחי, בלי מגבלות כלשהן השייכות לגופינו. אז אנחנו מתחילים להרגיש חושים מיוחדים שונים, לא ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, אלא "כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות". דרכם אנחנו תופסים מציאות בלתי מוגבלת ובתוכה אנחנו מרגישים את החיים שלנו שאינם תלויים בגוף.

אנחנו מרגישים את עצמנו כיצורים מושלמים, נצחיים, שקיימים בתוך העולם הנצחי, המושלם, ומתייחסים לגוף כמו לחיה. כמו שכלב שוכב ליד בעל הבית שלו, ולכל אחד מהם חיים משלו. יש ביניהם קשר, אבל האדם לגמרי לא תלוי בכלב. הגוף החי יכול לחיות ויכול למות, והאדם שבנו ממשיך להתקיים בעולם העליון, ללא גבולות, במציאות הנצחית. דווקא שם הוא מרגיש ומגלה את עצמו.

את העולם העליון הזה אנחנו מרגישים לפי מערכת מיוחדת, נקרא לה מערכת "פסיכולוגית". היא בעצמה מהווה "גוף", אבל כבר לא גוף פיזי, אלא אותו אנחנו מכנים "נשמה". וכל המטרה שלנו היא לגלות את עצמנו האמיתיים, הקיימים כבר לא בתוך הגוף החומרי, לא מוגבלים בתוך הדאגות בתועלת שלו, אלא להתעלות מעליו לנצחיות ושלמות.

ואז אנחנו נגלה שבעצם כל החיים שלנו מיועדים רק בשביל זה. הגוף שלנו מזדקן עם הזמן ומת, זאת אומרת, מפסיק להתקיים בצורת החי וחוזר לדומם, ואנחנו ממשיכים לחיות, מכיוון שבפנים קיבלנו את ההוויה האמיתית. זאת המטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג באמצעות הלימוד של חכמת הקבלה.

והעיקר כאן זה לא הלימוד עצמו, אלא הפעולות שאותן אנחנו צריכים לבצע בינינו, כדי שבעזרתן לפתח למעשה חוש חדש ללא גבולות.

לכן אנחנו מתאספים בקבוצות. זה התחיל מהמקובלים הראשונים לפני אלפי שנים. הם גם ארגנו לעצמם קבוצות, וכבר הבינו, בהתאם לטבע העליון, איזה סדר צריך להיות בהן, אילו יחסים צריכים להיות בין החברים.

הרי בקבוצה צריכים להיות דווקא אותם החברים שמתחברים ביניהם, דואגים אחד לשני, מרגישים ותומכים זה בזה. הקבוצה צריכה להיות שלמה, זאת אומרת, להיות אחד שלם, שבו משלימים זה את זה ויוצרים משהו אחד.

תוך כדי בניית האיחוד הזה, אנחנו מקבלים את אותה המערכת שמסוגלת לתפוס, להרגיש את העולם העליון. מפני שאנחנו יוצאים מתוך עצמנו ומתקיימים מחוץ לאגו שלנו. בשביל זה אנחנו בונים את הקבוצה בהתאם לעצות המקובלים. הם המורים שלנו, ואנחנו פועלים בדומה להם.

מדובר על מדע מעשי, שבו הכול נעשה לפי הניסיון שהצטבר. במשך אלפי שנים, האנשים שפרצו לעולם העליון ניסו על עצמם אמצעים שונים להתקדמות, ותיארו את זה עבורנו. היום אנחנו משתמשים ב"מתכונים" מוכנים ובדוקים.

מעבר לזה, היום אנחנו בעצמנו מפתחים אמצעים נוספים שעוזרים לנו בהתקדמות. כי תנאי החיים משתנים בכל דור, מפני שהאגו שלנו כל הזמן גדל.

והיום הוא לא רק גדל, אלא גם "מתעגל", מה שמהווה בעיה נוספת. אנחנו כבר לא סתם אגואיסטים, בגלל האגו המתחזק שלנו אנחנו רוצים להתרחק זה מזה. רואים את זה לפי הסטטיסטיקה של הגירושים, ובכלל לפי המגמה הכללית: כל אחד זקוק לדירה משלו, מכונית משלו, מקום משלו. אנחנו מעדיפים לתקשר דרך פלאפונים, או דרך האינטרנט, ברשתות חברתיות, ולא פנים אל פנים, לא אחד מול אחד. ונדמה לנו שהקשר ההדדי גדל, אך המציאות היא הפוכה, העולם הופך להיות יותר ויותר מחולק, מפוצל, מפוזר.

ויחד עם זאת, כאשר אנחנו שואפים להתרחק אחד מהשני, אנחנו בכל זאת מרגישים שאנחנו קשורים בינינו. לכן אנחנו בונים מערכות מלאכותיות שמאפשרות קשר, ושומרות על האגו העצמי. כל אחד יושב בתוך התא שלו, בפינה שלו עם הסמארטפון שלו, עם המחשב שלו, עם המייל שלו. ואנחנו קוראים לזה "קשר", העיקר לא לגעת אחד בשני באמת.

התופעות החדשות האלה בעולם שלנו דורשות מאיתנו שיטות חדשות, שמאפשרות להתעלות מעל האגו ולצאת להרגשת העולם האמיתי, לתוך ההרגשה האמיתית, שלא עברה דרך ה"מסננת" של האגו שלנו. ולכן, חוץ מהצורות הרגילות, אנחנו משתמשים גם בסדנאות. אני כבר רואה שבעתיד יהיו לנו אמצעים אחרים דומים, בעוד כמה חודשים או שנים, תלוי בהתקדמות של העולם ושלנו בתוכו.

אבל, כך או אחרת, כל האמצעים האלה מיועדים רק כדי שנוכל להתעלות מעל עצמנו, מעל הטבע שלנו, ולא להישאר כלואים בתוך הכלא של הגוף שלנו.

מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013

דיעות קודמות בנושא:
תפיסת המציאות: התקרבות אל האור
לראות את העולם כמו שהוא
לקפוץ מתוך העור

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest