שביב של תקווה בתא הכלא

מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי

שנים רבות האגו שבתוכנו גדל וגדל, עד שבתוכו פתאום מתעורר איזה ניצוץ, שביב, נקודה התחלתית של תפיסת העולם העליון. כאשר בתוך האדם מתעורר כזה ניצוץ, הוא מתחיל להרגיש מזה אי נוחות ודאגה. הוא מרגיש שהעולם הזה אינו מספיק לו ושהוא זקוק למשהו נוסף, שבחיים האלה יש משהו מעל לקיום הגשמי, מטרה יותר נעלה.

הוא כבר לא יכול להמשיך לחיות כמו כולם, ומשתוקק להבין את מטרת החיים ואת הטעם בחיים, את מהותם, את היסוד שלהם: איזה כוח פנימי מנהל אותו, בשביל מה לו החיים האלה?

בכל אחד מאלה שהתאספו בכנס, ללא ספק קיים ניצוץ כזה, אחרת הוא לא היה משתוקק להגיע לכאן. על אף שישנם הרבה כאלה, שבאים ללמוד ובודקים את עצמם, מתי מתעורר בהם הניצוץ הזה. וחייבים להשקיע הרבה מאוד יגיעה כדי לממש אותו. ולזה הם בינתיים לא מוכנים. בינתיים הפער בין כוח האגו, המושך את האדם לתוך הגוף שלו, לבין כוח הניצוץ, שמושך אותו מתוך הגוף שלו וקורא לו להתעלות מעליו, הוא כל כך גדול.

האגו של האדם הוא כבד מאוד ומחזיק את הניצוץ בתוכו, כמו בתא כלא. ולכן אנשים כאלה נכנעים לאגו שלהם ומסכימים להישאר בכלא הזה. הם מוצאים לעצמם כל מיני סיבות, שלפיהן הם יעזבו את הדרך הזאת, כי הם הרי חייבים להצדיק את עצמם, וכך הם עוזבים.

הרב"ש כותב, שבכל אחד מהחברים ישנם ניצוצות של אהבה לזולת, כלומר כוחות אנטי אגואיסטיים. האגו שונא את הזולת, והכוח המנוגד לאגו, נקרא "אהבת הזולת". אבל ניצוץ אחד אינו מסוגל להצית את אור האהבה, כלומר לתת לי להרגיש את הרצון הזר כשלי, ולמלא אותו, כאילו שממלא את עצמי. כלומר אני לא יכול לצאת מתוך עצמי ולהתכלל בזולת, שזה נקרא "אהבת הזולת".

לכן אנחנו מתאספים בקבוצה ומסכימים יחד לעבוד ולחזק זה את זה, כדי לאסוף את כל הניצוצות שלנו יחד ובתוך החיבור שלהם לגלות את העולם העליון.

מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013

דיעות קודמות בנושא:
ניצוץ הרצון של הבורא
אזהרה
כיצד לרצות את העיקר?