קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כיצד לארגן את עצמי כך, שכל המחשבות, החשבונות, הבדיקות, הבירורים יהיו תמיד מכוונים אל הבורא ולא אל עצמי? זאת השאלה היחידה והעיקרית ביותר: כיצד להעביר את תשומת ליבי מעצמי אל הבורא?
עד שהאדם לא מתחיל להרגיש על ידי המאור המחזיר למוטב את הבורא, לפחות במקצת, אפילו לא באופן ברור, אבל במידת מה מתחיל להרגיש כיצד כוח כלשהו מושך אותו, מקרב אותו אליו, מארגן את כל החיים שלו, עד אז אין לו כל יכולת לחשוב עליו. עם הכוחות שלו הוא אף פעם לא יוכל להעביר את תשומת הלב שלו מעצמו אל איזה אובייקט זר שעבורו אפילו לא קיים.
הוא אף פעם לא חושב על מה שקיים סביבו, על האובייקטים הרבים הזרים, לא לוקח בחשבון את האחרים, אלא אם הוא תלוי בהם. לכן כל כך חשובה לנו הסביבה, שכל הזמן תזכיר לנו את חשיבות הבורא, כוח ההשפעה, השדה שאנחנו נמצאים בתוכו ושהוא מארגן לנו את כל התהליך שאנו עוברים.
אף על פי שאנחנו עדיין לא משיגים, לא מרגישים, לא מזהים את הכוח הזה, אבל הסביבה יכולה כל פעם לעורר בנו את הרגשת החשיבות שלו. כך אנחנו פעם אחר פעם חוזרים אל המחשבות והחשבונות המתמקדים בבורא, אפילו אם הם כולם למען טובתי האישית, אבל בכל זאת קשורים אליו. המצב הזה כבר נקרא "לא לשמה".
ואם אנחנו מחפשים את גילוי הבורא, כלומר, איזו מחשבה על השפעה בתוך העבודה שלי, אז היא יכולה לבוא רק מתוך ה"נקודה שבלב". ישנם אנשים שבהם קיים יסוד, גֵן עם מידע ("רשימו"), ניצוץ של תכונת ההשפעה שהיה לנו לפני השבירה של נשמת "אדם הראשון". יוצא, שיש להם איזה ניצוץ מאותו "מסך" השבור שמושך אותם אל הרוחניות.
כלומר, האדם עצמו לא עשה שום דבר מיוחד, פשוט בתוכו התעורר הניצוץ. זה לא היה תלוי בו, פשוט כך הוא נולד. ואם הוא מגיע לתוך קבוצת מקובלים, אז הקבוצה, הלימוד יכולים להצית בו את הניצוץ הזה. כך, פעם אחר פעם הוא מקבל התעוררות: עוד קצת ועוד קצת, בכך שמתגבר על עצמו, לפעמים בעצמו, לפעמים בעזרת המורה, הקבוצה. כך הוא מושך את האור שמחזק את הקשר שלו עם הבורא.
הוא מרגיש כבר לא סתם שאיפה מעורפלת כמו מקודם לפני שהגיע לקבוצה, אלא קצת יותר. אבל גם זה עדיין קשר רחוק מאוד, הרי הוא לא מסוגל כל הזמן לחשוב על הבורא, אלא רק ברגעים מיוחדים, כאשר מקבל הארה נוספת. ואז הוא מתעורר ונזכר בכוח העליון. אבל בדרך כלל, הוא מונע על ידי הרצון לקבל בצורה אגואיסטית, כלומר, לרכוש ידע נוסף, הרגשה, ולא בכדי לדאוג לבורא. זאת פנייה מלאכותית לבורא, כאילו לצורך תכונת ההשפעה.
אבל כך עובר הזמן, ובזכות המאמצים הנכונים של האדם המאור פעם אחר פעם עושה את עבודתו. הוא מתחיל להבין שהוא נשאר ריק ולא הגיע לשום הצלחה. מתוך תחושת הריקנות בתוך הרצון לקבל שלו, והודות להארה שקיבל לתוך ה"נקודה שבלב" שלו, הוא מתחיל להבין שללא עזרה מלמעלה אין לו שום סיכוי לצאת מהמצב הזה. וכדי באמת להגיע להשפעה צריך לצאת מתוך האגו, לעלות מתוך העולם שלו שהוא נמצא בו עכשיו ולהשאיר את כל הערכים הקודמים, כל מה שהיה קרוב ויקר לו.
אם הוא מרגיש משיכות כאלה לצאת מתוך עצמו, אז הוא חייב להיזהר שזה לא יהיה על חשבון עצמו, כלומר, חייב לברר יותר לעומק בשביל מה הוא עושה את זה: מה זה אומר לשמח את הבורא. זה חייב להפוך בשבילו לכל המטרה, הדבר היקר ביותר בחיים, יותר יקר מכל מה שיש לו בעולם שלו. כל מה שהיה לו עד היום זהו אפס מוחלט לעומת ההזדמנות לעשות נחת רוח לבורא.
כלומר, הוא שואף לזה לא בגלל שהוא מקווה בצורה הזאת לסדר את כל שאר הדברים בחיים שלו, ולא בגלל שהוא מקווה להרוויח מילוי גדול יותר, כאשר הוא משתמש באור בצורה אגואיסטית, אלא משתדל להבין ולהרגיש מהי המשמעות האמיתית של "לשמה", הכוונה על מנת להשפיע ללא שום פנייה לעצמו. לכן, כל הפעולות חייבות לעבור דרך הזולת, ורק כאשר הן עוברות דרך האחרים הן יכולות להביא להשפעה למען הבורא.
האדם לא מרגיש שום טעם בפעולות הללו, אין לו שום רצון לזה, אלא שואף לזה בצורה מלאכותית, ממש מכריח את עצמו לחשוב על זה. אבל, כך פעם אחר פעם, כאשר חושב על זה ודן על זה עם החברים בסדנאות, מלבן את כל המושגים הללו, במאמצים שלו מושך את המאור המחזיר למוטב ומתחיל להתקרב אל האמת. הוא חייב לבדוק באיזה מקום הוא רוצה לקבל תועלת מההתקדמות הזאת.
בצורה כזאת, האדם לאט לאט יוצא מתוך עצמו – דרך הזולת אל הבורא. האור בהדרגה יעניק לו את תכונת ההשפעה.
ואסור לשכוח שדווקא המצבים הללו, כאשר האדם נטול חושים, רגשות, התפעלויות, מבולבל, מעורפל, הם היעילים ביותר לתת יגיעה, אם הוא מנסה בכל הכוח להביא את עצמו אל ההכרה. לכן, בעבודה הירידות יותר חשובות מאשר העליות. העליות מיועדות רק לתת התרשמות, דוגמה, למה שצריך להשיג בירידה.
ידיעות קודמות בנושא:
שההשפעה תהפוך לאופנתית
ניצוץ שחדר מהקומה העליונה
שלבי הדרך המביאים להשפעה
