שלום בין ישראל לתורכיה

שאלה: כיצד אתה מתייחס לכינון מחדש של הסכם שלום מלא עם תורכיה?

תשובתי: אני יכול לשפוט רק ביחס לשינויים גלובליים, ואילו כאן מדובר על שינויים בעלי אופי מקומי רבו קצת, השלימו ולא ידוע מי מרוויח ומי מפסיד. מובן לכולם שהסכמים נחתמים רק לאותו רגע שבו הם מועילים לשני הצדדים, אחרת הם מופרים.
שאלה: האם אתה בעד חתימה על הסכמי שלום?
תשובתי: אין לנו אפשרות להגיע להסכם עם ערביי המזרח, אלא רק עם ערביי המערב (עם עזה), מפני שהם זקוקים לעזרה ולשיקום.
שאלה: למה אתה מתכוון כאשר אתה משתמש במושג ״שלום״?
תשובתי: במושג "שלום" אני מתכוון ל"שלמות". זה לא חתימה על הסכם אי תקיפה שברגע נתון מועיל לשני הצדדים, נחתם לזמן לא ארוך ולרוב מופר. ״שלמות״ זו השתוקקות להתחבר לאחד שלם יחיד ללא גבולות, ולא סתם למצוא מגע זה עם זה. אנחנו רואים שגם באירופה זה לא קורה, מפני שאין הרגשה של אחד שלם. הם הסדירו ביניהם קשרים בנקאיים וקשרי שוק, אבל לא יצרו במקביל קשר בין העמים.
שאלה: באיזה רגע תתחיל השלמות?
תשובתי: השלמות תתחיל רק לאחר עריכת תהליך חינוך מחדש, ארוך טווח, של האוכלוסייה לקירוב מנטליות. מה גם שזו עבודה ממושכת. אפילו במדינה קטנה כמו ישראל עד היום נשמרת החלוקה ליהודי מזרח ומערב, ליוצאי אירופה, רוסיה, אמריקה, מדינות אפריקה וערב. אם לא ניתן לעשות דבר עם עם קטן שחווה כל כך הרבה ונמצא תחת לחץ של כל העולם, אז מה אפשר לומר על אירופה, שבמשך אלפי שנים העמים נלחמו זה בזה ושונאים זה את זה בכל הווריאציות האפשריות?!
שאלה: האם קיימת האפשרות להתחיל בתהליך החינוך אצלנו בישראל?
תשובתי: לצורך זה הכרחי שתהיה נכונות מצד המערכת הפוליטית, ואילו הפוליטיקאים שלנו לגמרי לא חושבים על זה. אם הם מדברים על קשר, על ידידות או על משהו אחר, אז  הם מבטאים בכך את דרישותיהם הפוליטיות, כיצד לפעול כדי להיות קרובים יותר לשלטון ולנווט. זה כמובן מבוי סתום לשלום! ואין מה לעשות. בינתיים רק כך האנושות שומעת ומתפתחת. ההחלטה על תהליך החינוך תוכל להגיע דרך השלטונות, דרך האליטה, רק במידה שאנשים מרצונם ייאלצו להישמע ולציית לצורך איחוד העם וליצור תנאים מיוחדים לכך. אבל לצורך כך צריך עוד להיאבק רבות נגד כלי התקשורת כדי להגיע בסופו של דבר לליבו של העם. העם צריך להבין שרק האיחוד נחוץ לו, מפני שאין אמצעים אחרים להישרדות. בהדרגה זה הופך ליותר ויותר מוחשי. לפני עשרים שנה לא היה דבר כזה. לפני ארבעים שנה התחלתי לדבר על כך, אבל בזמנו מי לקח אותי ברצינות? לכן היה עליי לשתוק כדי לא להכפיש את חכמת  הקבלה, בהיותי במידה מסוימת נציג שלה. רק לפני עשרים שנה התחלנו בהדרגה לדבר על איחוד. היום אנחנו יכולים להצהיר ולהודיע לכולם שאין מוצא אחר, ואנחנו אפילו רואים שמופיעים חומרים חדשים ודעות חדשות שיותר ויותר קרובים לגישה הזו. לכן אני אופטימי.
מתוך תוכנית הטלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן", 27.6.2016