קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובותיהם של מרצים מ"מכללת קבלה לעם" על שאלותיהם של קוראי הבלוג
שאלה: האם מישהו (משה, דוד המלך, שלמה המלך) עבר את מחזור התיקון השלם? אם כן, מדוע הנשמה הזאת לא הצילה את כולנו וחזרה שוב לעולמנו? אם לא, האם זה בכלל אפשרי?
תשובה: "הצלה כללית", זאת הבשלה של תפיסת המציאות של כל האנשים לחיות בערבות, ולאחר מכן בהשפעה. כלומר, זהו מעבר למצב "בוגר" של הנשמה הכללית.
התבגרות כזאת נגרמת גם כתוצאה מעמלם של אלה שנשמתם כבר עברה את כל דרך ההבשלה, הגיעה ל"גמר התיקון הפרטי", וגם כתוצאה ממעבר מהיר של האנושות דרך כל הרצונות האגואיסטים ועיבודם, כדי להתאכזב מהקבלה האגואיסטית, להתייאש ממנה ולהגיע לצורך ביחסים חדשים.
למעשה, "הבשלה בקפיצה" היא בלתי אפשרית, מפני שכאשר אור התיקון נכנס לתוך כלי שאינו מוכן, זה יגרום לייסורים שיבטלו את הכלי עצמו.
שאלה: האם הומוסקסואליות הוא תחילתו של תהליך הכחדת המינים, ותחילת החזרה למצב ההתחלתי של אנדרוגינוס?
תשובה: קיומם של המינים טבוע בשורשה של הבריאה: קיימים הנותן, שהוא הבורא, והנברא, שמקבל ממנו. לכן הבריאה מורכבת מחלק זכרי – המשפיע, ומחלק נשי – המקבל.
שאלה: אני מבין את "המציאות" כקיום של אחד למען השני או השפעה הדדית, שמשתקפת בתוך ההכרה. אבל ככל שהשתדלתי להבין מהו "הקיום" עצמו, לא הצלחתי להבין. אולי אתה יודע?
תשובה: התנאי הראשון ל"קיום" זה קבלת השפעה מבחוץ. אם אני לא מקבל השפעה חיצונית, שום דבר לא מוכיח את קיומי. כלומר, קיום הוא רק קבלת "סימני" הקיום, ומה שאני תופס מספק לי את קיומי.
ישנם שני סוגי קיום: קבלה והשפעה. הסוג הראשון מסתכם בקבלת סימנים על קיומי ומורגש כצורך בסימנים חיצוניים, במשהו חיצוני שיוכיח את קיומי, יספק סימנים לקיומי.
את סוג הקיום השני אנחנו לא מסוגלים להבין, אלא רק בעקיפין, בעזרת מושגי הקבלה. אפשר לנסח זאת כך: אני זקוק להשפעה רק כדי לקבל סימנים של קיום המקור. הסימנים שאני מקבל מספקים לי את קיומו.
שאלה: לשם מה בכלל נחוץ הקיום? אם לא היה קיים שום דבר, האם מישהו היה ניזוק מזה? האם מי שלא קיים הוא אומלל בגלל העובדה שהוא חסר?
האם הקבלה עונה על שאלות מסוג זה? או שמטרתה מעשית בלבד והיא, להעלות את האדם לדרגת קיום יותר גבוהה ותו לא?
תשובה: הצורה היחידה של דרגת הקיום שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו היא קבלה. הנברא מתקיים ממה שהוא מקבל מהבורא.
המקובלים אומרים שהנברא נברא על ידי הרצון של הבורא ליהנות לנבראיו. כלומר, אם מדברים על כך, למי היה רע יותר אילו לא הייתה קיימת הבריאה, מסתבר שלבורא. אבל כאשר מדברים כך, אז מייחסים לבורא את צורת הקיום שלנו, הקבלה, עם המושגים האופייניים לה "רע", "טוב".
הבורא נמצא בדרגת קיום שונה לחלוטין, בהשפעה. באותה הדרגה בינתיים אנחנו "לא קיימים", ולפי דבריך, בינתיים אנחנו באמת לא מרגישים חוסר שביעות רצון בגלל שלא קיימים שם.
ומטרת הקבלה כשיטה מעשית היא להעלות את האדם לדרגת ההשפעה, לדרגת הבורא.
שאלה: אם המוחלט הוא קבוע, לשם מה נחוץ הנברא? הרי התוצאה תהיה שוות ערך לנקודת ההתחלה? בלתי אפשרי לקבל תוצאה, כלומר, שינוי כלשהו בתוך שלמות מוחלטת? האם מסתבר שהבריאה היא חסרת משמעות?
תשובה: המושגים והרעיונות שלנו נולדים וקיימים במסגרת הטבע המפולג, המנוגד שלנו, לכן, פשוט אין טעם לדבר על טבעו של המוחלט, על אחדותו המוחלטת. כך יש לבורא את החלק הנעלם מאיתנו שנקרא "עצמותו".
אבל אנחנו יכולים לדבר על שלמות כעל איחוד של כל התכונות והמאפיינים, אפילו המנוגדים ביותר. וזה לא סתם שלמות, אלא זה כולל את הכול, כלומר להעניק את האושר למשהו חיצוני הוא אינו מסוגל, כי "בחוץ" לא קיים. לכן, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הנברא כהענקת הרגשת ההסתרה לחלק כלשהו מתכונות השלמות, כך שאותו החלק מפסיק להרגיש "זמנית" שהוא נמצא באחדות מוחלטת עם כל הקיום, עם השלמות. אחר כך מתגברים על ההסתרה והחלק ש"חזר" מרגיש תחושה של אחדות וגדלות של האיחוד, של השלמות.
כך אנחנו יכולים לדבר על אותו הצד של הבורא שמסוגלים להשיג כרצונו ליהנות לנבראים. כלומר, הבריאה היא לא חסרת משמעות, אלא המצאה, "משחק" של הבורא. נאמר, כי לבורא עצמו לא היה צורך בצמצום, בהסתרה, אלא זה נעשה כמשחק.
שאלה: אתה טוען שמטרת הקבלה היא להביא את האדם למילוי מוחלט, לסיפוק, שמחה. אבל שמחה, תענוג, הם בסך הכול הרגשה. וההרגשה היא לא אחרת אלא אשליה. לכן עולמנו הוא אשליה, מכיוון שהוא קיים בתוך החושים שלנו. האם מסתבר, שמטרת הקבלה היא בסך הכל להעביר את מודעות האדם מהאשליה האפורה של עולמינו לאשליה הצבעונית של העולם הרוחני?
תשובה: הרגשות הן לא אשליה, אלא הדבר היחיד שניתן לכנותו כמציאות. רק מה שמרגיש או מורגש אפשר לומר שהוא קיים. והתחושות תלויות במידת כוונון ה"מקלט" של המרגיש.
המקובלים מבדילים בין שני סוגי "כוונונים": קבלה והשפעה.
כוונון לקבלה ממצה במהירות יחסית את כל מגוון התחושות השונות, מפני שכמותן ואיכותן תלויה במגוון המוגבל של רצונות האדם, וכל מה שנתפס מתחיל להיראות באמת כ"אשליה אפורה". הכוונון להשפעה מאפשר להרגיש הרמוניה בין הקשרים והכוחות שפועלים בטבע, מפני שהאדם אינו מוגבל ברצונות שלו, אלא קשור עם כולם באמצעות כוח ההשפעה והאהבה. כלומר, אם מטרת הקבלה הייתה ללמד כוונות טובות ורצון לממשן, להביא את כולם לכך, אז אתה צודק. אבל מטרת הקבלה היא לספק לכולם שיטה לשינוי בתפיסה.
שאלה: המוחלט הוא שלמות מוחלטת, ולכן הוא קבוע. קביעות אינה סובלת שום תנועה, מפני שהיא שינוי. כיצד יתכן שבתוך חוסר התנועה הזה קיימים החיים? כיצד למוחלט הקבוע יש כוח יצירתי? יותר מזה, חוסר תנועה שווה ערך לחוסר קיום. מסתבר שהמוחלט, לפחות מנקודת מבט אנושית, פשוט לא קיים. האם האתיאיסטים צודקים?
תשובה: אנחנו לא יכולים לדבר על "מוחלט כלשהו" בתוכנו. בקבלה בכלל לא מדברים על שום "דבר בתוכי", לפי דעתה זה עיסוק בלתי מתקבל על הדעת, מפני שזאת מניפולציה במושגים מופשטים, שבכלל לא קשורים לחומר.
בלתי אפשרי להעריך מהות של שום דבר, מפני שהמהות אינה מושגת, אלא מתייחסים רק למה שמתגלה בנו – החומר והצורות שהחומר מקבל. הביטויים הללו הם "הכוח היצירתי" של המהות הבלתי מושגת של כל דבר.
רק את מה שמשיגים ניתן לומר שהוא קיים. למשל, עולמות ההשפעה שהמקובלים השיגו, הרגישו, חקרו ותיארו מנקודת מבט "אנושית", כלומר עבור אנשים של העולם האגואיסטי שלנו, הם באמת לא קיימים.
לכן, בוודאי שהאתיאיסטים צודקים: אותו "אלו-קים" שמתארים לעצמם היצורים של העולם שלנו ושנגדו הם בעצמם נלחמים, באמת לא קיים.
כך ענה המקובל הרב מנחם מנדל מקוצק לאתיאיסט צעיר שטען שאינו מאמין באלו-קים: "גם אני לא מאמין". "כיצד יתכן שאתה לא מאמין?", "כן, באותו אלו-קים שאתה לא מאמין, גם אני לא מאמין בו".
שאלה: אתה אומר שהבורא הוא תכונת ההשפעה והאהבה. של מי התכונה הזאת? האם יש מישהו נוסף שעומד מאחורי הבורא?
תשובה: בעל הסולם כתב, שכל דבר אנחנו משיגים רק על פי תכונותיו וביטויו. אפילו את עצמו האדם תופס לפי התכונות והביטויים של גופו או לפי גילוי האגו והרצונות שלו, אבל מהי מהותו, זה לא ידוע לאדם.
לכן, המקובלים, גם כאשר אומרים או כותבים "בורא", הם מתכוונים לגילויים שלו בתוך החומר של העולמות: אהבה והשפעה. המילים על כך שהבורא הוא תכונת ההשפעה והאהבה, פשוט מציינות את העובדה הזאת.
שאלה: ידוע לי שכל המצוות קשורות לחלק מסוים בגוף האדם, ואם כואב איבר כלשהו, אז צריך לבצע את אותה המצווה יותר ביסודיות. אז איזו מצווה אחראית על עור הפנים?
תשובה: בקבלה דבר זה נקרא "הגשמה של מושגים רוחניים", והקבלה רואה את העיסוק הזה כמסוכן, כלומר, סיום של המשך ההתפתחות. המקובלים ממליצים לגלות בתוכנו נטיות כאלה מהר ככל האפשר ולהתרחק מהן.
שאלה: המשך השאלה: … וזה קשור לרצונות האסורים שאסור להשתמש בהם, שצריך להניחם בצד ולנעול בתוך קופסה, כדי לא לעבור עליהם? האם אלה תרי"ג המצוות? וכאן יש בעיה גדולה, כיצד משיגים "אור חכמה"? הרי מספיק מאמץ לא ממושך כדי שהאור יתחיל להאיר, העיקר זה המאמץ הנכון, לשם כך צריך לדעת איזה סוג של מאמץ צריך להשקיע, ואחר כך לרצות, העיקר לרצות להשקיע מאמץ. וכאן יש בעיה עם ה"אמונה מעל הדעת". האם זאת הבעיה בהתפתחות העובר? מה עושים? או שנשאר רק לחכות?
תשובה: בחלק התחתון של ה"פרצוף" יש 365 רצונות, ובלתי אפשרי "לנעול אותם בתוך קופסה", כדי לא להשתמש בהם, אלא להיפך, אדם צריך לרומם את הרצונות האחרים: הרצון לבורא, גדלות הקבוצה, לימודי מקורות המקובלים.
הפעולות האלה להגדיל את הכול, שיקדמו את האדם, הן המאמץ לבנות אור ההשפעה, ה"חסדים". וכידוע, "אור החכמה" בעצמו נכנס לתוך הכלי שמתוקן על ידי "אור החסדים".
חוץ מזה, העבודה הזאת עוזרת להבין את הצורך ב"אמונה מעל הדעת", רק באור האמונה הזאת אנחנו נוכל לראות את גדלותו של הבורא, של הרב, של החברים ושל הקבוצה.
לכן, דרושה לא ציפייה פסיבית, אלא ציפייה אקטיבית. בהשתתפות פעילה בלימודים, בעבודה בקבוצה, בהפצה, הפעולות הללו "מייצרות" את האור.
