פנייה לקבוצה, זו פנייה לאור

שאלה: איך אנחנו יכולים ביחד להכניס לקבוצה את השינויים, כדי ללכת קדימה?

תשובתי: אנחנו מתחייבים במשך היום "להבעיר" בחברים את הכרת גדלות הבורא, בדומה ל"סנה" שבוער ואינו נשרף. כל אחד חייב לחשוב ולדאוג לזה. אפילו שאתה תצליח להחזיק בדאגה הזאת כמה דקות יותר מאתמול, זו כבר תוספת משמעותית. אל תזלזלו ביגיעות הקטנות, ב"פרוטות" שמצטברות לחשבון גדול. דווקא הן אלה שחשובות.

נניח שעכשיו, בהתפעלות, אתה מחליט מכל הלב ללכת קדימה לגדלות הבורא. ואפילו שבמשך כל היום המחשבות שלך על העיקר תלויות בבורא ובקבוצה, אבל אתה כבר עכשיו תחייב את החברים לעורר אותך לזה:

– "אני מבקש מכם, תעוררו אותי בכל הכוחות, ללא הפסקה, כדי שבתוכי יגדל החיסרון לגדלות הבורא".

וגם ממנו תבקש את אותו הדבר. רק כך, דרך הקבוצה, אתה תוכל לעורר את עצמך. תבנה את הדרישה הפנימית הזאת בשיעור, ובזה אתה בונה בתוכך את החיסרון. נדמה לך, שרק לאחר פנייה לחברים הם יעזרו לך, אולם למעשה הבקשה שלך לקבוצה, זה החיסרון שלך שניצב מול האור.

כל השאר נברא ל"אחיזת עיניים". הבורא מסתתר בקבוצה ומתגלה שם, אבל בעצם כל זה, זה הרצון שלך שאיתו אתה כל הזמן עובד. וגם הקבוצה נמצאת בפנים, אף על פי שנדמה לך שהיא משהו חיצוני. אתה מעורר את החברים כדי לקרב בזה אליך את האשליה החיצונית הזאת, בכך שאתה נעשה כלי אחד שבו יתגלה הבורא.

שאלה: אז ממי אני מבקש עזרה?

תשובתי: מהחברה. כי אתה הרי לא יכול לומר עדיין, שהיא, זה אתה. אבל תתאר לעצמך שזה כך: "החברה, זה הכלים, הרצונות שלי, החלק שלי, רק הוא שנבדל, חתוך ממני". יבוא הזמן שאתה תדרוש מהבורא שיחזיר לך אותו, כמו שנאמר: "את אחיי אנוכי מבקש".

לכן, חייבים לתת מאמצים יום יומיים גוברים, יותר ויותר מורגשים ומבוררים. עדיין לא ידוע לך אילו שלבים נמצאים בדרך, אבל אתה הולך קדימה, עד שתרגיש שכל הכלי הזה הוא שלך, שהרצון של החברים זו מהות הרצון שלך, שכל זה בפנים. בזה שתפסיק לראות את החברים מבחוץ, אתה תתחיל להרגיש אותם בתוכך, כמו אימא שמרגישה את תינוקה, אפילו שהוא כבר גדל.

מתוך שיעור על המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 20.12.2012

 ידיעות קודמות בנושא:
הקבוצה כאובייקט רוחני
איסוף החלקים של תפיסת המציאות
תגיד לי איך אתה רואה את הקבוצה, ואני אגיד לך מי אתה