קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות כ"ט:
"האדם מצוי ברשות הס"א והקליפות, שתפקידן להרחיב ולהגדיל את הרצון לקבל שלו ולעשותו מופרז בלי מצרים כל שהם. דהיינו בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך לעבוד בו ולתקנו."
בשלב הראשון של התיקון, כשאנחנו נמשכים לטוב, אנחנו מגלים את הרע. הגילוי הזה הוא הכרחי ולכן אנחנו צריכים להכין מראש את הסביבה ואת עצמנו כדי לסבול אותו. צריכים להבין שזהו "חומר" שניתן לנו לתיקון התלוי דווקא בהכרת הרע.
והעניין כאן הוא, לא בסבל בפני עצמו אלא אנחנו מגלים שהאגו לא נותן לנו להשפיע. אני מייחס את הרע לא להרגשות לא נעימות שגורם לי הרצון, אלא למכשולים שהוא מעמיד בדרכי לאיחוד עם הזולת, ודרכו – עם הבורא.
זאת הסיבה שבגללה האגו מכונה "יצר הרע". בעיקרון, הוא יכול להביא לי לא צרות אלא תענוגים. ניקח לדוגמה "שבע שנות שובע" במצרים – מה הם היו עבור בני ישראל: טוב או רע? מה אם האדם מנותק מהרוחניות תחת שליטת האגו שלו? מה אם הוא יודע את זה, בטוח בזה ובאותו הזמן חווה רגשות נעימים בתוך הרצון לקבל שלו, אבל רע לנשמה שלו?
האם יכול להיות שזה מעיד על התפתחות חיובית? – הרי על אף התענוגים האגואיסטים אני מרגיש את עצמי בגלות מצרים, בשליטת הרע, כיוון שהאגו שמולך עליי לא מאפשר לי ללכת לקראת הרוחניות, הבורא.
ואז מגיע שלב אחר, כשהאגו שלי מתחיל לקבל מכות. האם יותר טוב לי מכך? קל יותר? מצד אחד, כן, הרי צרות האגו מאפשרות לי לברוח ממנו. ומצד שני, זה הרי האגו מסכים לברוח ממצרים – בגלל הצרות, ולא למען הדבקות בבורא. במקרה כזה יוצא שעכשיו מוטלת עליי עבודה כפולה: אני צריך להתעלות מעל הרגשות האגואיסטיים ולהשתמש בהן כבדוושה להתקדמות.
בואו נאייר את הדילמה הזו. בתוך הרצון לקבל שלי אני יכול לחוות או הרגשות טובות או הרגשות בלתי נעימות (טוב ורע). אם טוב לי במצרים והכוונה שלי מכוונת אל עצמי, אז לפי איזה קריטריון אני מעריך את המצב הזה? אם לפי הרצון האגואיסטי, אז טוב לי מבחינה "בהמית". במקרה כזה אני לא מתכוון לברוח לשום מקום.
אבל מה אם רע לי בתוך הרצון לקבל? – אם אני קושר את עצמי לרע הזה, אני נמצא במשבר כולל המשבר העולמי. ואם אני מבין שהרע הזה מסייע לי לכוון את הכוונה לזולת, להשפעה, אז בגדול אני מחשיב את הסיטואציה לטובה (טוב!), כיוון שהיא מקדמת אותי בדומה לפרעה שקרב את בני ישראל לבורא. הרי כמה רע שלא יהיה לי, יש נסיבה שמרככת את המצב – ההתקדמות למטרה.
אולם, יחד עם זה, הרצון שבו אני נמצא מסייע לי להעריך את המצב, תומך בהחלטה. בואו נתבונן באפשרות אחרת.
טוב לי, אבל אני רוצה לכוון את הכוונה שלי לזולת, לבורא. האם ההרגשה הטובה מסייעת לי לעלות אליו? לא. יוצא מכאן שזה מצב רע (רע).
אבל התחזקתי לאחר "שבע שנות שובע" שבמהלכן היה לי טוב, והכוונה שלי הייתה אלטרואיסטית. והנה מגיע המצב הרע – "שבע שנות רעב". האם הן עוזרות לי בדרך לבורא?
בכללות, הצרות של הרצון האגואיסטי יכולות, מצד אחד, להעלות אותי מעליו בניסיון לברוח, כשקל לי יותר לבחור ברוחניות, ומצד שני להקשות על ההתקדמות שלי. מדוע?
התורה מספרת על הרעב בארץ כנען, שהכריח את בני יעקב לרדת למצרים. נעשה להם רע והם הלכו קדימה. במצרים היה להם טוב בהתחלה ולאחר מכן שוב באו הצרות. אז מדוע הרע שהתגלה בסוף הגלות עזר להם לצאת ממנה?
התשובה היא, כשאני מרגיש רע אני צריך להתייחס אליו לא כאל הרגשה רעה שדוחפת אותי לאן שהוא, וזהו. לא, אני צריך להתנגד לרע ולבדוק את עצמי מה גרם לי לברוח? האם אני בורח כי כואב לי או בגלל שאני רוצה להגיע להשפעה?
באופן כזה הרע דורש עבודה כפולה. במצב טוב, היה לי קשה לברוח מהטוב. אבל אם לאחר הטוב מגיעה צרה, דרגת הקושי עולה. הרי בזמנו כבר ברחנו מהצרות למצרים, ועכשיו אני צריך להתעלות מעל ההרגשות הרעות ולהרגיש מכות לא מחיים רעים אלא משליטה רעה.
בהתחלה השליטה של פרעה הייתה נראית טובה לבני ישראל, ועכשיו רע להם ממנה. וזה לא מתוך מצוקה, הם בכלל לא מורעבים. מאוחר יותר הם עוד יתלוננו כשהם נזכרים בסירים המלאים בשר…
כך גם היום ישנם עמים שמספיקה להם "קערה מלאה", ולא אכפת להם מהשליטים, והאחרים התפתחו עד כדי כך שהם לא מוכנים להשלים עם השלטון השנוא עליהם, אפילו אם זה מאיים עליהם בצרה: למרות כל הטובות החומריות, הם מרגישים את הנחיצות להסיר את העול. כך מתפתח הרצון לקבל בארבע הבחינות שלו.
מתוך שיעור על הקדמה לספר הזוהר 09.07.12
ידיעות קודמות בנושא:
מדוע המוסר לא יעזור לנו
כפית עבור אימא
כשהבריחה היא הברירה היחידה
