מ"ט שערים בדרך לגאולה

לפני יציאת מצרים האדם עובר דרך מ"ט שערי טומאה. כלומר, הוא כבר לא מאמין בכלום, לא מצפה לשום דבר, והוא רואה שאין לו כמעט שום קשר עם הכוח העליון ושאי אפשר לשנות משהו בחייו. היכן נמצא הכוח העליון הזה ש"אין עוד מלבדו"? הכול נמצא בשליטת פרעה ואי אפשר לעשות משהו נגד האגו שלו ששולט בו. האדם לא מבין ולא מאמין ב"טוב ומיטיב". נשאר רק חוט דק שמקשר אותו לרוחניות, עד כדי כך שברירי שהוא כבר לא מאמין שייצא מזה משהו. הייאוש כל כך גדול והחוט שמחזיק אותו הוא הסבלנות שהיא למעלה מהשכל וההיגיון.

המצב הזה מצטבר בהדרגה, ואם האדם באמת יגיע למ"ט שערי טומאה, אז כנגדם פועל הכוח העליון שמקנה לו גאולה.

כאן המקום להזכיר, ש"כל פעולה משאירה רושם", פעם אחר פעם, עוד ועוד מעט, כך סופרים ארבע מאות שנה שבמשך התקופה הזאת האדם צובר בירורים, מאמצים, אפילו חולשות, התגברויות שהוא הצליח לעשות בעצמו או בעזרת הבורא.

כל המאבק שלנו כדי לצאת ממצרים הוא על שליטת הבורא, ש"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". וה"קליפה" (הכוח האגואיסטי) שוללת בכל דרך אפשרית את ההשגחה העליונה של "אין עוד מלבדו".

השעבוד, הגולה, שונה מהגאולה בסך הכול באות א', שהיא "אלופו של עולם". בנקודה הזאת צריך כל הזמן להתרכז ולא בשום דבר אחר. דווקא בה צריך כל הזמן לחדד את הבירור שלנו, להילחם נגד הטבע שלנו, נגד פרעה, על "אין עוד מלבדו" ועל "טוב ומיטיב".

אנחנו לא מבקשים שמישהו ישנה משהו, לא פונים לגורל שלנו, אלא פונים עם הבקשות שלנו רק לבורא. זאת אומרת ש"אין עוד מלבדו", כי כל מה שקורה אנחנו קושרים רק אליו. רק הוא עושה את כל הפעולות, מתכנן אותן כדי שמתוך המאבק הזה נגד כל ההפרעות שהוא עטף את עצמו בהן, אנחנו נגלה אותו ונפנה אליו.

"גלות" זאת אומרת, שאנחנו עדיין לא מסוגלים, אבל משתוקקים מאוד לגלות את המקור של כל מה שמתרחש, כפי שנאמר "אני ולא שליח". זהו רגע מאוד חשוב. זאת העבודה היחידה שלנו, ועלינו להיות מוכנים אליה.

חשוב מאוד להישאר בנקודה הזאת כמו אוניה או מטוס שזקוקים כל הזמן לניווט מדויק כדי לשמור על המסלול הנכון למרות גורם הרוח וההפרעות השונות. וזה אפשרי רק עם צוות מיומן.

הכול בנוי כך, שהאדם בעצמו אינו מסוגל להחזיק מעמד. נוחתות עליו בעיות ואחר כך מרחמים עליו ונותנים לו הזדמנות נוספת. אבל ההזדמנות היא דווקא לבנות לעצמו צוות נכון שביחד איתו הוא יוכל לשמור על הכיוון.

יש לזכור כל הזמן שכל ההפרעות מגיעות מהבורא ולא מפרעה או מחילו, שאין מקריות ואין שליחים, אלא הכול מגיע ישירות מהבורא. הדרישה והמאבק לגלות את הבורא במקום כל מקורות הכוח והפעולות האחרות הם העבודה שלנו. דרכה מתגלה לנו את השעבוד שלנו, המכות, כל האירועים המתרחשים בסיפור יציאת מצרים. כל אלה הם מאבק לאתר את הבורא דרך כל ההפרעות שנמצאות בינינו לבורא.

בהתחלה אין קשר בינינו והבורא, כי אנחנו הפוכים זה מזה. וההפרעות מגיעות דווקא כדי שאנחנו ננצל אותן לבניית הקשר עם הבורא. לכן, אנחנו רואים שפרעה מקרב אותנו לבורא, ליצר הרע, כי הוא "עזר כנגדו" ואנחנו הופכים אותו לקשר עם הבורא.

אם אנחנו עובדים כך בצורה עקבית ומשתדלים לבנות את הקשר, אז בהדרגה אנחנו עולים לקשר יותר ויותר חזק, כמו על שלבי הסולם ונופלים להפרעות עוד יותר גדולות, לחוסר קשר יותר גדול. ושוב אנחנו משתדלים לבנות פתום ורעמסס ושוב נופלים, מאבדים את הקשר, נפתחים ומתבלבלים, מתכחשים לכל שליטה מצד הבורא.

כתוצאה מהמאמצים שלנו אנחנו עוברים מ"ט שערי טומאה. אם הגענו לשער המ"ט, זאת אומרת שאנחנו עשינו המון תיקונים בקשר שלנו עם הבורא. אבל זה נסתר מאיתנו. לרגע קט אנחנו מגלים משהו ומיד נופלים. בצורה כזאת אנחנו חייבים לגלות את כל ההפרעות כנגד העובדה ש"אין עוד מלבדו".

והגילוי נעשה לפי העיקרון "אני ולא שליח", אם אנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו את הכוח העליון למרות כל ההפרעות. הגלות ניתנה לנו כדי שנוכל להרגיש את הבורא, לאתר אותו מתוך "אין". וכך אנחנו מגיעים לגאולה.

לכן, אסור לשכוח שכל העבודה לקראת הגאולה היא קביעת העובדה ש"אין עוד מלבדו" על פני כל ההפרעות, שגם הן מגיעות ודאי מהבורא.

מתוך שיעור על פי המאמר מספר "שמעתי", 01.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
היכולת לנהל את העתיד שלי
לעשות צעד אחרון אל הגאולה
מפגש מתחת לשער ה – 49