קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
האדם צריך להגיע למצב שבו הוא ירגיש את עצמו כשותף של הבורא: אני עושה חצי מהעבודה, ואת החצי השני הוא עושה. חצי אני וחצי הוא. זה כמו מסור עם שתי ידיות, ששני אנשים מחזיקים אותו, וכל אחד בתורו מושך לצד שלו: פעם זה ופעם זה, וכך הם מנסרים את בול העץ.
כך האדם צריך להרגיש שהם פועלים לסירוגין: פעם הוא ופעם הבורא. וברור שלא אני בעצמי עושה את העבודה הזאת על ידי הכוחות שלי. הכוח מגיע מלמעלה. הבורא מבצע את הפעולה, ומצידי מגיעה הבקשה, ושוב פעולה מצידו, וממני הבקשה. וכך אנחנו משלימים זה את זה בכל פעם.
אם האדם מרגיש שהוא מצליח לעשות כזאת רוטציה ללא הפסקה, אז זה המצב הטוב ביותר. זה אומר שאנחנו באמת עובדים "פנים בפנים" וש"הסוס ורוכבו" עובדים יחד, כשלם אחד. עד כדי כך שהאדם מתחיל להרגיש יותר ויותר מה יהיה בכוח שהוא יקבל, ומה בדיוק הוא צריך לתת מצידו.
כי אנחנו פונים בתפילה, בהעלאת מ"ן, עד לעולם אין-סוף ממש, עד לזיווג האחרון לפני גמר התיקון, הזיווג של "רב פעלים ומקבציאל", שבו מתחברות כל התפילות הקודמות. ובכל מדרגה של הסולם הרוחני, התפילה נעשית יותר ויותר מבוררת ומדויקת, יותר מפורטת וברורה, מפני שהאדם מבין ומרגיש יותר ויותר. זאת כל ההשגה.
הוא לא מרגיש שום בושה, כי הוא נותן את החלק שלו, ולכן הוא נמצא בשותפות עם הבורא ובדבקות. בכך הוא מתגבר על "השופטים והשוטרים" שדוחים ומדיחים אותו, והופך אותם לעוזרים שלו. הוא כבר מרגיש את הפעולות שלהם כעזרה.
אפשר לתאר את זה כאילו שהאדם והבורא עובדים יחד על הרצון לקבל. האדם מרגיש שהוא נמצא יחד עם הבורא מעל לרצון הזה. או שהרצון נמצא ביניהם: מצד אחד האדם ומהצד השני הבורא, וביניהם נמצא הרצון לקבל שמבדיל ביניהם. האדם לא משייך את הרצון הזה לעצמו. הפעולה הראשונה ביותר היא להתנתק מהרצון האגואיסטי ולהתעלות מעליו, להיבדל.
ולאחר מכן אנחנו כבר צריכים לראות את האגו שמפריד בינינו, שניצב בין החברים ובין האדם לבורא, כמכשול המשותף שלנו. לכן אנחנו עובדים עליו יחד, אנחנו מתחברים עם הבורא או עם החברים כדי לעבוד יחד נגד האגו המפריע הזה, מבלי שאנחנו מנסים למחוק אותו, כי אי אפשר בלעדיו, אבל אני משתוקק להתעלות מעליו.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 21.02.2012
ידיעות קודמות בנושא:
להזמין בעצמי את ההתפתחות של עצמי
אני והוא, יחד, עובדים עליי
פנים בפנים עם הבורא
