קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעבודה הנכונה ב"היכל המלך" ובמידת תיקון הכלים, הרצונות שלנו, תלוי לאיזו "סעודה" אנחנו נגיע ואיזה טעם נרגיש: מתוק או מר. מההשתוות שלנו לבורא אנחנו נהנים ומרגישים טעם טוב ובכלים הלא מתוקנים שלנו אנחנו מרגישים מרירות.
אך המרירות הזו היא לא בכיבוד עצמו, אלא בכוונה שלנו, בגילוי הרע שלנו, בהרגשת חיסרון הכוונה על מנת להשפיע, שבגללו אנחנו לא יכולים להגיע למלך. כלומר זהו תהליך שלם בהשגת הכרת הרע.
בעבודתי בציפייה לסעודת המלך אני צריך להגיע למצב שהעבודה עצמה תהפוך עבורי לסעודה, לשכר, כדי שאני איהנה ממנה ולא אצטרך יותר לדבר!
אם אני מהנה למלך, אני מוכן להישאר במצב שנקרא "העולם הזה" ואני לא דורש ממנו כלום, מלבד דבר אחד: האפשרות להודות לו. אני אפילו לא זקוק להרגיש שאני מהנה אותו – הרי ההרגשה הזאת גורמת לתענוג הגדול ביותר מכל התענוגים האפשריים. לכן אני לא רוצה להרגיש אפילו את זה.
אני רוצה להישאר באותו המקום בו אני נמצא עכשיו בלי להוסיף אליו שום הבנה, השגה, קשר וטעם וחסר לי רק דבר אחד: להודות לבורא ושום דבר מעבר לכך. בזה כל העבודה שלי וכל השכר שלי.
ולא חשוב שאני לא אדע למי אני משפיע והאם אני בכלל משפיע ובכלל מה יהיה. כלום! אני חותך את עצמי מכל הבנה, השגה והרגשה אגואיסטית. ובזכות זה לאחר כל התיקונים האלו אני מתחיל להרגיש את טעמה האמיתי של התורה.
אני מרים את השכינה מעפר, אך זה רק נדמה כך לעיני. היא עצמה לא משתנה. כמו שכתוב "ואכלתם ישן נושן". אני בעצמי רימיתי את עצמי, שאני כאילו נמצא בעולם הזה. אני לא משנה דבר מלבד ההערכה שלי. הרי אם אני מקבל מהבורא בהודיה את מצבי היום שהוא הגרוע ביותר – אין מצב טוב יותר מזה.
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם, 20.06.2011
ידיעות קודמות בנושא:
נישה נוחה, זו מלכודת בדרך
לא מקבל שוחד בחיפוש אחר האמת
השכר – האהבה
תודה