קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הקושי העיקרי בדרך הוא, שאנחנו לא מרגישים שום חיסרון במטרת הבריאה. החיסרון שלנו הפוך, מפני שבאופן טבעי אני חושב רק על מצבי הפנימי, כיצד להשלים את מה שחסר לי, כיצד להשיג זאת. ואם יש לי הכול, אז אני בכלל לא חושב על שום דבר.
אבל אני לא מסוגל לחשוב כיצד למלא את מה שחסר לאחרים ולכל היקום, כולל הדומם, הצומח, החי ובני האדם ודרכם למלא את הבורא. האם חסר לו משהו? אני לא מרגיש את חסרונו. את חסרונות הזולת אני איכשהו יכול להרגיש, אבל לא את רצון הבורא. מאין לי לדעת במה אני יכול "להשפיע לו נחת רוח"? אין בי שום חיסרון נכון, מטרתי, אפילו לא התחלת החיסרון.
אבל המצב של גמר התיקון כבר קיים בטבע והוא משפיע עליי, ולמרות שאין לי חיסרון, אני בכל זאת נמשך אליו, אם לא בלב אז לפחות מתוך סקרנות. או שאני יכול לקבל את החיסרון מהסביבה, מהקבוצה. כולם חוזרים ואומרים עד כמה זה חשוב, וגם אני מתחיל לשים לב ועובד על החסרונות של האחרים. ובמקרה הזה המצב השלם הסופי פועל עליי ומתחיל לעורר בי שינויים.
או שאני רואה שכעבור שנים אין לי כלום עדיין. ואז אני מתחיל לעשות חשבון מה לעשות הלאה? אני דואג לא בגלל חשיבות המטרה, אלא בגלל השנים שהתבזבזו לשווא. אני רואה שעליי לעשות משהו!
חייבים להתחיל מהסביבה, תוך כדי העבודה עימה לקבל ממנה חיסרון, ובתגובה מגיע "אור מקיף" ומתחיל לשנות אותי יותר ויותר.
העיקר הוא להביא את עצמי לחיסרון, ל"כלי" ולא למילוי. עליי לתאר לעצמי כל הזמן שאני ניצב מול "האור המקיף" ועליי רק לבקש! כאילו שאני מגיע לקופה בתחנת הרכבת, מציץ בתוך החלון הקטן ומבקש כרטיס לרכבת. עליי רק לבקש ומשם יתנו לי כרטיס לאן שאבקש!
צריכה להיות לי ההרגשה שבטוח אני אקבל את הכרטיס, אבל בתנאי שאני יודע לאן עליי לנסוע ומהי התחנה הבאה. אבל מאין לי לדעת מהי התחנה הבאה? – לשם כך עליך להתכלל בתוך הקבוצה, לשקוע בה, להיעלם בתוכה ולספוג מהם את החיסרון. אם אני מגיע לקופה עם החיסרון הזה לקנות כרטיס, אז ללא ספק אני לא אפספס ואקח כרטיס לרכבת הנכונה עד לתחנה הבאה הנכונה.
כך אני אתקדם מתחנה לתחנה. וכל פעם מתבררת יותר ויותר תחנת היעד האחרונה, שהיא, "לעשות נחת רוח לבורא". גם זה מתבטא בחיסרון. מפני שהתחלתי לעשות נחת רוח לנבראים, אני מקבל כל פעם חלק קטן מהחיסרון של "לעשות נחת רוח למאציל, לבורא". כך החיסרון הזה מצטייר כל פעם יותר ויותר ברור.
אף על פי שהבקשה שלי מאוד פשוטה ואני לא מבין בדיוק מה אני מבקש, אבל אני מקבל בתגובה "אור" כ"עסקת חבילה" של עשר ספירות שלמות. זה כולל גם את ה"אור" כנגד "לב האבן", ואני מתחיל להבין שאסור לי להשתמש בו, וגם "אור" כנגד ספירת "כתר" שבחלקו כבר שייך למדרגה שנמצאת מעליי. בתוך ה"כתר" של התחתון כבר מרגישים את ה"מלכות" של העליון.
כך אני מתחיל לחבר בי מצבים רבים מתוך העבר, ההווה והעתיד. אני כבר מבין כיצד עליי לבנות את עצמי כל פעם בצורה יותר ויותר מתקדמת. אני מתחיל להרגיש בה את המחזוריות, את סיבוב הגלגלים שמסתובבים פעם קדימה ופעם לאחור, אבל תמיד מקדמים את הרכב. האופָנִים מסתובבים בכיוונים שונים ומנוגדים, אבל הרכבת מתקדמת כל הזמן לקראת המטרה.
בכל מכלול המצבים, העיקר בשבילי הוא לתאר לעצמי את נקודת התפילה האמיתית כפי שהיא צריכה להיות, תפילה לחיסרון להשפיע. העיקר זה לא לחפש את החיסרון להשפיע, שזה כבר "כלי", אלא התפילה לפני התפילה, החיסרון לחיסרון להשפיע. דווקא אותו אני צריך.
מתוך שיעור על פי מאמרו של רב"ש, 03.07.2017
ידיעות קודמות בנושא:
ניקוי צינורות בשביל "האור המקיף"
הנקודה שבה מתנגשים הרצוי והמצוי
תפילה קודם תפילה
