על מורי
הרגשתי, שהרב"ש דוחף אותי קדימה. שאין לי בררה אחרת, אלא רק ללכת בדיוק כמוהו, לא לסטות, לא להסתנוור מדבר, לעשות הכל כדי להעביר לעולם את מה שהוא רצה והכניס בי. הרגשתי בתוכי את האחריות הזו.
"ככול שחלף הזמן מאז לכתו של מורי, הרב"ש, כך הרגשתי אותו יותר.
הרב"ש פשוט מסר את כולו.
לא היה לו רגע כזה, שבו הוא עשה משהו בשביל עצמו. הכול היה בנוי רק בכיוון אחד: מעצמו אל האחרים. והוא הדביק אותי בתנועה הזאת."
מתוך הספר "תמיד איתי", על מורי, הרב"ש.
הרוחניות מגיעה לא רק מתוך ההתקרבות אל הרוחניות, אלא גם מתוך ההתרחקויות מהרוחניות, כאשר האגואיזם מתגלה ודורש מילויים, לעצמו.
ובמאמצים מעליו, כאשר האדם משייך את הכל לבורא, הוא משיג בשמחה את תכונת ההשפעה, ובהכנעה – את דרגת משה.
התנאי לקבלת התורה:
להיות בתחתית הרגשות וההבנה. ואם מסכים להתאמץ להיות בשמחה במצב זה, כאילו שאין מצב גבוה יותר מהמצב הזה – אזי מצב זה מכונה קטנות, ועליו להיות קבוע. ואילו מצב הגדלות זהו מצב זמני, נוסף.
כאשר האדם רוצה ללכת בהשפעה, הוא מרגיש ריקנות ונחיצות למלא אותה בגדלות הבורא, כדי ללכת למעלה מעצמו, ללא שום השגה, רק בהכנעה חלוטה וכל שהוא מבקש זו עזרה – למלא את הריקנות בגדלות הבורא.
כשהאדם מרגיש רק אור בדרך, האדם לא יכול לקבוע, האם מצבו הוא למען הבורא או למען עצמו. לכן ניתנים לאדם מלמעלה מצבים של חושך – ואם הוא נמצא בחושך, אבל עם השמחה לעבוד בשביל הבורא, פירושו של דבר שהוא בתכונת ההשפעה!
שום חינוך גשמי אינו מסוגל לשנות את טבע האדם מאגואיזם לאלטרואיזם. רק חינוך קבלי מסוגל לתקן את האגואיזם שלנו לתכונה הפוכה – לאלטרואיזם, כיוון שהוא מעורר את התגלות תכונת ההשפעה והאהבה שנובעת מהטבע העליון, מהבורא.
נהוג לחשוב שבין תושבי סדום שררו יחסים הדדיים נוראיים.
אבל הרי היה שם רק תנאי אחד – לקיים באופן לא מתפשר את הכלל "שלי – שלי, שלך – שלך", מה שהפוך לחלוטין לאהבה לזולת. אבל לא לגנוב, לא להזיק, לא להרוויח על חשבון האחרים – כל אחד נותר בתוכו!
הפיזיקאים שוב החלו לדבר על הריאליות של העולם – האם קיימת בכלל מציאות אובייקטיבית? כיצד ניתן להתבונן עליה, אם המתבונן אינו אובייקטיבי? והאם יש חופש בחירה?
הקבלה: אין מציאות. אנחנו מציירים את המציאות בתוכנו. הכיול למציאות מתרחש במידת השחרור של האדם מהאגואיזם.
תוחלת החיים של אנשים הולכת ועולה – והם מודאגים יותר מהצורך לקיים את עצמם בתהליך ההזדקנות הארוך שלהם. האם יוכלו לעבוד בעת זקנה? האם יוכלו לחסוך מספיק כדי להתקיים כלכלית? יוצא שגם חיים ארוכים אינם גורמים לנו שמחה. זה העולם שיצרנו לעצמנו… זהו המקום שאליו דחף אותנו האגואיזם שלנו…
קראו עוד בטוויטר שלי.