דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ההפרעות אינן נטל אלא משׂחק

ההפרעות אינן נטל אלא משׂחק

laitman_2010-03-17_zoar_0361_us.jpg

בשביל מה צריך חיבור ואהבת חברים בקבוצה? אנחנו מקבלים יותר ויותר הפרעות וחייבים לחבר אותן לאותו הפאזל הכללי של האיחוד. כל פעם אנחנו נותנים לעצמנו דין וחשבון: הכול בא ממנו, "אין עוד מלבדו", "ישראל אורייתא וקוב"ה, חד הוא". בכך שמגיעים לזה אנחנו רואים שנותנים לנו עזרה גדולה, כי חלק מהמציאות הוא "בעדינו". יש לנו חברים, קבוצה, ויחד אנחנו יכולים כל הזמן לחבר את כל מה שקורה איתנו לאיחוד עם הבורא. יחד עם זה כל אחד תומך באחרים, ויחד אנחנו מנסים לאחד את ההשתוקקויות שלנו כדי שבכלי הכללי הגדל והמתתקן להתייחס נכון יותר לבורא.

אז אני לא אהיה בתמיהה בשביל מה אני צריך חברים, איחוד, קבוצה ואהבת הזולת. כי בלי זה פשוט לא הייתי יכול לפתור את בעיות האיחוד ביני לבין הבורא.

זהו משׂחק נפלא. בעל הסולם כותב באיגרת הראשונה: "האמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב". במקום אחר הוא נותן את הדוגמה של העלייה להר המלך. אנחנו כל הזמן חווים את התהפוכות של המשחק הזה, בכך שמרגישים איחוד לכמה דקות, יוצאים, ושוב מתחברים לאחד שלם, וכך שוב ושוב…

יחד עם זה, העבודה שלנו היא עבודה עם הפרעות. בהתחלה אנחנו מנטרלים אותן. כי אני לא יכול להרגיש חיבור ויחד עם זה גם להרגיש הפרעות. לכן, אני מסלק אותן כדי לשכוח הכול ולהתחבר עם החברים. זוהי המדרגה הקטנה ביותר, שנקראת "עיבור".

אחר כך מגיעות הפרעות מסוג אחר שאותן כבר אינני יכול לסלק, למחוק, מתוך התפיסה שלי. אז אני צריך ללמוד כיצד להישאר בחיבור למרות ההפרעות. מגיעים רצונות בעביות יותר ויותר גדולה, ואני חי עם ההפרעות כי אין לי כוח להיפטר מהן: מצד אחד, אני מרגיש הפרעה לחיבור, ומצד שני, אני מתגבר עליה, מתעלה מעליה ובכל זאת מתאחד. זה נקרא "יניקה".

ולבסוף אני מתחיל להשתמש בהפרעות כדי להתחבר, זה כבר מצב של "גדלות".

באופן כזה, אנחנו תמיד עובדים עם ההפרעות. אי אפשר בלעדיהן. הן משקפות את הפער בינינו לבין הבורא שעליו אנחנו כל הזמן מדלגים, בתחילה אנחנו מנטרלים את ההפרעות, אחר כך מתעלים מעליהן, ולבסוף פועלים יחד איתן.

בסופו של דבר כל התהליך מתחלק לשני חלקים. לפני שלב ההכנה, שבו אנחנו מכינים את עצמנו, מגיע הרגע שבו אנחנו יכולים להתחבר. זאת כבר הנקודה הראשונה מעל ל"מחסום". אנחנו נכנסים למצב של "להשפיע על מנת להשפיע". ביחס לקבוצה, על זה נאמר: "אל תעשה לחברך, מה ששׂנוא עליך". זהו עדיין חיבור פאסיבי, אני עדיין לא התחברתי באמת עם החברים, אבל כבר איני עושה רע לזולת. אפילו שאני עדיין לא יכול למסור את עצמי לזולת, והוא את עצמו לי, אבל בכל זאת אנחנו מתקדמים.

ואחר כך אנחנו נשיג גם את המצב שנקרא "לקבל על מנת להשפיע", שלב האהבה.

כל העבודה נעשית עם ההפרעות, ולכן, ההכנה היחידה זה לחפשׂ את הכוחות והאמצעים. כאשר האדם ניצב בפני בעיה, הוא מברר מה יכול לעזור לו, ומה צריך להסיט כדי שלא יפריע. כך אנחנו כל הזמן צריכים להתכונן כנגד ההפרעות, בכך שמנטרלים ואפילו משתמשים בהן במידת האפשר. כי בעזרתן אנחנו מתקדמים, ואם קיימת האפשרות יחד איתם להיכנס לאיחוד, אז עוד יותר טוב.

באמת, כשניגשים לעבודה אנחנו רואים שבלי ההדדיות אנחנו לא נעשה אפילו צעד אחד. כשאני עומד מול הפרעה איני יכול להתגבר עליה לבד, אני אשכח, אני אברח. רק בדבקות עם החברים, כאשר אנחנו יוצרים את אותו השדה שבו אנו צריכים להתאחד, אפשר להשתמש בהפרעות לצורך האיחוד הזה. אנחנו מתאחדים למרות ההפרעות, ואז משיגים הצלחה.

לכן, לא צריך לפרש את ההפרעות כתוצאות פרטיות של גורמים נפרדים. הפתרון של כל הפרעה הוא בחיבור יתר בין בני האדם במטרה לגלות את צורת ההשפעה שנקראת "בורא".

מתוך שיעור מס' 4 בכנס ערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
העבודה עם ההפרעות
הפרעות – זו שׂפת הבורא
חולשות חזקות

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest