קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כיצד ניתן להגיע מהר יותר להבנה שהקבוצה היא האמצעי העיקרי להשגת המטרה?
תשובתי: הקושי העיקרי הוא, שכדי להרגיש זאת, עלינו לעבור מהפכה פנימית. השכל שלנו, האגו והגאווה שלנו, מטשטשים את התפיסה של האדם, והוא אינו מסוגל להבין שיש כאן משהו שנמצא מעליו. הוא רגיל לפתור את הכול בחיים שלו בעזרת השכל של עצמו, הרגש של עצמו והניתוחים של עצמו. הוא אינו מסוגל לקבל משהו בלי בדיקה. כך פועלים רק בעלי חיים או טיפשים, אבל לא אדם רציני.
וכאן אנחנו נתקלים בדברים שאיננו רגילים אליהם בתפיסה שלנו. נו, תגיד לי במה הקבוצה חזקה יותר ממני, למה אני צריך לאבד שם את השכל והרגש שלי, כדי לקבל ממנה שכל ורגש חדשים ופנימיים יותר? אינני יודע מהו אותו השכל הפנימי מהמימד העליון יותר.
לכל אחד יש נטייה פנימית והתחלה של הכלי הרוחני, אך בין הניצוץ הזה לבין החיבור שלו עם הניצוצות האחרים מורגש נתק גדול. האדם אינו מתאר לעצמו שיש משהו גדול יותר ממנו, שבו מתחברים כל הרצונות. ודווקא זה הוא העולם הרוחני, שבו הוא פותח את החיים החדשים שלו ומחליף את תפיסת המציאות, כשהוא בא לשם, נכלל בזה ומתקשר לזה.
האדם צריך להיות זמן רב תחת השפעת האור המקיף שמגיע מרחוק, מאותה המדרגה העליונה, מאותו השדה האנרגטי שנמצא מעליו, כדי שהאדם ישתנה כל הזמן בהדרגה ויתקן את התפיסה שלו. זהו תהליך קבוע ובלתי פוסק, שבמהלכו האור פועל על האדם. וזה לוקח שנים.
איננו מבינים את עוצמתו של התהליך הזה, את עוצמתה של האבולוציה הזאת שעוברת עלינו: כמה שינויים צריכים לקרות בנו כתוצאה מאירועים מיוחדים כמו כנסים, ישיבות חברים וכדומה. אפילו אם הפעולות האלה נראות לנו מעט לא רציניות ופרימיטיביות, ואיננו מוצאים בהן טעם מיוחד, אבל אנחנו בכל זאת עושים זאת שוב ושוב, וכתוצאה מכך מתחילים לגלות בכך טעם.
ההבדל הוא, שאם אני מקבל את הטעם הזה – אז אני מוכן להשתתף. ואם אין טעם, אז אני מחפש איך לברוח. אם כן, מסתבר שהכול תלוי בטעם, ולא בכך שאני יכול לעלות מעל לרצון שלי?!
הרצון האגואיסטי שלי מנהל את הכול בהתאם לבדיקה פשוטה: האם הוא מקבל סיפוק או לא. אז אולי זה דווקא סימן טוב שהרצון שלי לא מרגיש שום טעם? דווקא זה מה שאני צריך?
אני מגיע לקבוצה, אבל, מסיבות שאינן תלויות בי, אני עוסק בדברים כאלה שאינם מביאים לי שום סיפוק. ולכן אני יכול להשתתף בהם רק עם הנקודה שבלב שלי!
אם הייתי נהנה להיות בקבוצה, להתחבר עם החברים ולשתות יחד – יכול להיות שהייתי צריך להתגבר על התחושה הזאת. הרי היה יוצא שהגעתי פשוט כדי ליהנות. אבל עוזרים לי מלמעלה ולוקחים ממני את הטעם. עכשיו אני יכול לשבת בלי שום טעם, ואני צריך להודות על כך: הרי הבורא עשה עבורי חצי מהעבודה.
זה זמני, כי הרי לאחר מכן הוא ייתן לי טעם, ואז אצטרך להתגבר עליו, כדי לשבת בקבוצה לא למען ההנאה, אלא למען החיבור הרוחני.
כל השלבים והמצבים הללו הם מאוד לא פשוטים. האדם יכול להבטיח לעצמו שיותר הוא לעולם לא יחמיץ אף הזדמנות, וכבר ברגע הבא לשכוח מזה. ואפילו אם הוא זוכר את זה, מגלים לו כאלה מצבים, שבהם הוא יודע שצריך לעשות אחרת, אך אינו מסוגל לכך. בצורה כזאת מראים לו עד כמה זה לא תלוי בו.
כך אנחנו מגלים במקצת מי אנחנו ביחס לכוח העליון שמתגלה בשדה הזה.
מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 28.11.2011
ידיעות קודמות בנושא:
השלבים של סולם האיחוד
לחבר את הכול לאחד
פסגת ההשגה – באין-סוף
