האיחוד שמתבהר בהדרגה

הרב"ש, שלבי הסולם, מאמר "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה": "בחינת "ישראל" ו"תורה" הם דבר אחד. התורה היא בחינת תרי"ג עיטין, היינו תרי"ג עצות איך להכניע את הרע, ואח"כ, היינו לאחר שיזכה על ידי התורה לכלים דהשפעה, אז הוא צריך לקבל את הטוב והעונג שיש במחשבת הבורא. והטוב והעונג הזה גם נקרא בחינת "תורה". כלומר, שאז התרי"ג עיטין נעשים ל תרי"ג פקודין. שפירושו, שבכל מצוה יש אור מיוחד".

שאלה: כיצד להסביר לאדם בצורה המובנת ביותר מהם ישראל, התורה והבורא ומהי המשמעות של איחודם?

תשובתי: אנחנו נמצאים במצב הקבוע, כמו שכתוב: "אני הוי"ה לא שניתי". המצב היחידי הזה נקרא: "מלכות דאין-סוף". הבורא רצה להיטיב לנברא, ולכן הוא ברא אותו במצב הטוב, אך כדי להרגיש את הטוב הזה, על הנברא לעבור מאורעות שונים שיגדילו בו את הרצון, את הרעב, ויעוררו ייאוש, צרות ודאגות, כלומר, רגשות שונים שמנוגדים לטוב ומיטיב. הרי אחרת הנברא לא ירגיש את הבורא.

אך כדי שההרגשות של טוב ומיטיב ושל ההיפך מטוב ומיטיב לא יגרמו לנברא מכה כפולה, הבורא עשה את זה בצורה שבה אנחנו אוספים את ההרגשות הלא נעימות במנות קטנות: קצת "אוי" וזהו, ועוד קצת "אוי" וזהו. כך אנחנו הולכים בדרך, בודקים את הרצון שלנו ולומדים מהו טוב ומהו רע. בעצם אנחנו צריכים להיות רגישים לטוב ולרע. ככל שהאדם רגיש יותר להכרת הרע, כך מדרגתו גבוהה יותר והוא חודר עמוק יותר לתוך חומר הבריאה.

ולכן במצב הבלתי-משתנה שהבורא ברא, קיים כבר הרצון ליהנות המתוקן בכוונה הנכונה, על מנת להשפיע, וקיים גם האור שממלא את הרצון ואת הכוונה. שם הם כולם מאוחדים ללא הבדל כלשהו. וזהו המצב שנקרא: "ישראל, התורה והבורא הם אחד". "ישראל" הוא הכלי עם הכוונה על מנת להשפיע לבורא, "ישר א-ל". "תורה" היא כל האור שמתקן וממלא אותו. והם אחד, מפני שהם השיגו את המצב שבו הם לחלוטין שווים זה לזה ודבוקים זה בזה.

השוויון והדבקות בין הבורא והנברא, זוהי הצורה היחידה שבה הם קיימים. וכל נברא מגלה את הצורה הזאת באופן הדרגתי, לאחר שמתעורר בו הרצון לגלות אותה.

כשהבורא מגלה את הריקנות במצב הנוכחי שלנו, בעסקי העולם הזה, הוא מוביל אותנו בהדרגה להרגשת הריקנות, חוסר המטרה, וחוסר המשמעות של חיינו. ובמקביל לכך, הוא מעורר בנו את תחילת הכלי הרוחני, תחילת הכרת הרע. הרי מצבי גרוע לא מפני שיש לו טעם תפל, אלא מפני שחסרה לי הדבקות בבורא. אני מכיר בכך באופן הדרגתי. בהתחלה בכלל אינני מבין מה אני בדיוק צריך, בדומה לילד שבעצמו אינו יודע מדוע הוא בוכה. אך אט אט הפרטים מתבהרים יותר ואני כבר שומע משהו.

לאחר מכן אני מגיע לקבוצה ולמורה ובמשך כמה שנים אני נתון תחת השפעת האור במצבים השונים שאני עובר יחד עם המורים, הספרים והקבוצה. התהליך מתחיל ואני נעשה במקצת רגיש יותר להכרת הרע. והרע הוא בכך שאינני רוצה להיות דבוק לספרים, למורה ולקבוצה. כשאני מתחיל להרגיש שזה בדיוק הרע שלי, אני מתחיל להיות מכוון נכון לתיקון.

כמו כן, אני מבין שאני חייב להתחבר עם החברים, לקבל מהם התעוררות, לרכוש מהם את השכל והרגש, להתמוסס בהם. אני נכלל בהם, ברצונותיהם ובכוונותיהם למטרה. ועל ההתכללות הזאת שלי אני צריך להזמין את המאור המחזיר למוטב. במילים אחרות, אני צריך ללמוד יחד איתם ולמשוך את האור.

אם זה מתקיים, אני צובר את כמות ואיכות היגיעה הדרושים ומגיע לתיקון הכלים שלי. ודאי שהתהליך מורכב מסדרה שלמה של פעולות. הרי אינני מסוגל לסבול תיקונים גדולים וקפיצות גדולות במכה אחת. לכן ישנן מדרגות רבות שמתחלקות לעוד ועוד מדרגות ובאמצעותן אני מגיע למצב שעליו נאמר: "ישראל, התורה והבורא הם אחד". אני כבר קיים במצב הזה, אך הוא מתגלה בי באופן הדרגתי. לא היינו יכולים לסבול בבת אחת את הכול, מפני שהאיחוד מנוגד לנו יותר מדי.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 21.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
אדם או חיה מלומדת?
עובדים עם החברים, מתכוונים לבורא
לשׂמח את הבורא