קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתו של תימור: מה הקשר בין גימטרייה וקבלה? למשל: "אלהים בגימטרייה הטבע", מהי גימטרייה ולמה משתמשים בה כהוכחה?
תשובה: גימטרייה איננה משחק עם מספרים כפי שזה נראה, אלא דרך שבחרו מקובלים עבור סימון של תכונות, כוחות, מדרגות הנשמה. לא יותר מזה, אין כאן שום דבר מיסטי אלא פשוט שיטה לסימון.
מי שנמצא בעולם העליון, מתוך גילוי העולם העליון, רושם את ההתרשמויות שלו, ומצביע על קשר בין כוחות ותופעות. הכוח הכללי הכולל את הכול, נקרא "הטבע" או "אלהים".
פוסט קודם בנושא: גימטרייה – האמת שמאחורי התעלומה
אתה נמצא כאן: ראשי / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / פרי עץ חיים / שער חג המצות / פרק ו
פרק ו
ואמנם כל זווג לילה זו, אינה רק עם רחל ולא עם לאה, וכמ"ש בע"ה. ולכן אנו צריכין לרמז את לאה ג"כ רמז אליה, כדי להמתיק דינה, והוא סוד טיבול החרוסת, כי הוא גימ' ח"ס רו"ת. (ב) והענין, כי לאה נקרא רו" ת, והטעם לפי שנוקבא דז"א בכללותיה נקרא אדנ"י, אמנם נחלקת לב' חלקים, לפעמים כשאינן נכללין זו בזו, והם לאה ורחל. אמנם לאה היא יותר דינים מן רחל, להיותה עולה מן האחוריים עליונים דז"א ודאמא כנודע. לכן אדנ"י בפשוטה, היא רחל, ומילוי היא לאה, והוא כי אדנ"י במלוי, גימ' תרע"א, תסלק ממנו הפשוטו לרחל נשאר המלוי רו"ת ללאה, כי כבר ידעת כי מילוי גימ' אלהי"ם שהוא דין, ולכן המלוי ללאה שהיא דינין, וכשתעביר מן חרו"סת רו"ת, נשאר ח"ס, והוא סוד מוחין דזעיר אנפין, וסוד תפילין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, כמנין חיים, שהם חיי המלך כנודע, והוא גימ' ס"ח. נמצא כי הכוונה הוא, להמשיך מן המוחין שהם ח"ס אל רו"ת, שהיא לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה בו טעם מרור, ולכן אם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד שילעסנו, כי ע"י טחינת השנים, נתבטל ונדקדק הדין, כמבואר בכוונת אכילה. ולהיות זה בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינו רק זכר בעלמא מדברי סופרים. הרי נתבאר ענין מוח החכמה מצד אמא:
הגהה (ב) (הג"ה סימן אל החרוסת, חרושת אבן חרושת עץ, בלשון אשכנ"ז איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש תפוחים אגסים קידה, אגוזים וקנמון):
ועתה אנחנו ממשיכין אח"כ סוד המוח הב' דאמא, והוא בינה דאמא, ואמנם בכל פרטיה הוא שוה לכוס א', רק שזה חכמה דאמא וזה בינה דאמא. לכן ההפרשות ביניהן הוא זה – כי הלא הקטנות הב' שבחכמה דאמא, שהוא כוס א', כוונתו היתה שם אכדט"ם, ובסוד ה' אותיות שלו לבדם, ולא בשום חשבון אחר. אך כוס הב', תכוין בכוונה הב' שיש בשם זה, והוא לכוין בדרך א"ם ג"ל, והוא לחלק בין אותיות המתחלפות, ובין אותיות שאינן מתחלפין כנ"ל. אמנם בגדלות א', וכן בגדלות הב', תכוין שהם סוד ס"ג, שהוא סוד בינה דאמא, בין בגדלות א' בין בגדלות ב'. אמנם קטנות א' של כוס זה הב', אע"פ שכבר נכנסו בסוד הכרפס כנ"ל, הנה הוא אלהים דההין. והנה אחר שנכנסו ב' כוסות אלו, שהם ב' מוחין דאמא, עתה נכנסים ב' מוחין דאבא של גדלות הב'. כי אותן של גדלות הא', אפילו המוחין של אבא כבר נכנסו עם הכוסות. והזהר שלא תטעה בזה, כי האמת הוא, שאין נשאר מלכנוס עתה, רק מוחין דחב"ד דאמא האחרונים, פי' אותן הנקראים גדלות ב', והנה אלו נכנסים עתה, בסוד ג' מצות. אמנם גם הקטנות א' דאבא לא נכנסו, כי בארנו כי קטנות א' אין נכנס, עד שיכנוס גדלות הב', אמנם קטנות א' דאמא, כבר נכנס בסוד הכרפס:
להר' חיים כהן בשם הר"י ז"ל, מע"ח – סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו, והם ג' בחי' חב"ד, (ס"א ג' מוחין) דאבא עלאה. אח"כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה, ותניח על הג' מצות. והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לת"ת, מבריח מן הקצה אל הקצה, באמצע בין הזרוע והביצה. ס"א, כי ת"ת מכריע בין ח"ג. והחרוסת בצד ימין, תחת הזרוע בקו ימין, והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להוד, תניח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי, לעשות בו אחר כך כורך, והוא נגד יסוד. והקערה בעצמו הכוללת כולם, נגד מלכות:
מע"ח – ימלא כוס של יין מחזיק רביעית, ויאחז בימינו, קודם נטילה כנגד החזה, ויברך מעומד, ובברכה של כוס זה, יכוין לפטור כוס שני, ובין הכוסות הללו אם ירצה לשתות ישתה, דלא (כמנהגים) וידיח כוס של ברכת המזון בחוץ ומבפנים, וימלאנו יין, ויאחזנו בימין, ויברך בה"מ, ויכוין בברכת היין לפטור כוס ד', ואין לשתות יין בין שני הכוסות האלו:
אתה נמצא כאן: ראשי / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / פרי עץ חיים / שער חג המצות / פרק ח
פרק ח
שביעי דפסח וקריעת ים סוף. ועתה נבאר יום שביעי דפסח, וקריעת ים סוף מה ענינו. אמנם כבר בארנו לעיל קצת, ושם אמרנו, לפי שכל המוחין נכללים במוח הראשון שהוא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית, לכן בשבוע ראשונה, שנשלם מוח הראשון הנקרא חכמה, אז הוא מועד, ונקרא חול המועד. אמנם יום שביעי של פסח, שהוא יום ו' של עומר, הוא י"ט גמור. והטעם – לפי שאז נכנס סוד רשימו של מוח אבא דגדלות ב' כדלקמן, אך ביום שביעי של עומר, אע"פ שנכנס העצמות אינו י"ט, כי אין זה חידוש, אחר שכבר נכנס הרשימו, אבל עכ"ז נקרא א"ח כנודע, לכן הזעיר אנפין כבר ראוי להזדווג עם המלכות:
והענין – כי הנה ביארנו, איך המוחין הם נכנסים ומתפשטים בז' בחי', שהם – חב"ד, ודעת נחלק לב' חו"ג, הרי ד', ואח"כ חג"ת, הרי ז' בחי', נגד ז' שבועות. אמנם בחי' הו' שהוא ת"ת, צריך לכוין בה ב' כוונות, והם – ת"ת, ומלכות שהוא מאחוריו כנודע. אמנם כל מוח ומוח, מאלו הז' מוחין ובחי' הנ"ל, כלול מכל הז' כמבואר, אמנם עתה ביום ו' של עומר, עדיין לא נתקנה בחי' ז' שהוא סוד המלכות, ועכ"ז כיון שנתקן בחי' הו' שהוא ת"ת, הרי הוא כאלו נתקנה גם המלכות, כי היא מאחור ת"ת, ולכן ביום ו' לעומר, הוא י"ט, ויש בו זווג. אמנם זווג זה אינו זווג גמור, כיון שלא נשלמה כל המוחין, ונקרא זווג זה זווג דקטנות:
והוא סוד הנזכר בזוהר פרשת בשלח דף נ"ב עד סוף קריעת ים סוף, ואמר שם רשב"י, בההוא מלה לא תשאל ולא תנסה וכו'. וענין הדבר הזה, הוא סוד עמוק מאוד, והטעם הוא דע, בכל מקום שהקטנות עליון מתעורר, הם דינין תקיפין, אם האדם או היותר עליון שבעולם בכ"מ שעוסק בשער האצילות לעילא ולעילא, אין לו כ"כ סכנה, כמו מי שעוסק בקטנות, כי שם נאחזים החיצונים, ולכן בעת שהאדם עוסק בהם, אז החיצונים מתעוררים, ומזכירין עונותיו של אדם, ולכן בכל פעם שמורי ז"ל היה עוסק בשום דרש מן הקטנות, היה נענש וא"צ להאריך ע"ז, ואפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים, כי פגע בסוד קטנות, שהוא סוד המטה הנהפך לנחש, מה כתיב ביה וינס משה מפניו, כמ"ש בע"ה, כי סוד קטנות נקרא נחש, ולכן הסוד הזה ראוי להעלימה, אע"פ שאין יודעין בו, כי אם חלק אחד מרבי רבבות שיש בו:
וסוד הענין הזה, הנה בליל דפסח, היה זווג גמור דגדלות, ובחי' היסוד המזדווג עם הנוקבא, היה מבחי' גדלות. ואמנם עתה ליל ז' דפסח, הוא זווג שאינו גמור, ולכן אז מותרים אנו בתשמיש המטה, משא"כ בליל א' דפסח, דהוא זווגא עלאה, כמ"ש היטיב:
והנה היסוד המזדווג עמה עתה, אין לו רק בחי' קטנות, כי עדיין לא נכנסו בו המוחין. והנה בחי' היסוד דקטנות נקרא נחש עלאה. והענין, כי היסוד נקרא שדי, ובהיותו בסוד קטנות, אין לו רק מן האחורים של הדעת אהי"ה ברבוע, שהוא גימט' מ"ד, והוא סוד הד"ם שבארנו לעיל, והנה שד"י עם ד"ם, גי' נחש. והענין, כי הלא אינו ממשיך הטיפה זו, רק מן אחוריים של היסוד דאמא שבתוך הז"א, והנה ידעת כי אמא הוא אהי"ה דין, ואחוריים של אהי"ה, הוא תקמ"ד, והנה המלוי של תקמ"ד גי' ת"ק, כמו מלוי של שדי, ולכן תסיר מן תקמ"ד מלוי שלו, שהוא ממש מלוי שם שדי, ישאר מ"ד, ויהיה שד"י ומ"ד גימטריא נחש, וזהו חיבור יסוד זעיר אנפין ביסוד אמא, כי אז משם יניקת הטפה לתת לנוקבא:
לכן נבאר ענין אותו האיילה, שבא נחש והכישה בערייתה, כנזכר בפרשת בשלח. והענין, כי הלא המלכות היא האיילה החביבה על בעלה שהיא ז"א, ואמנם היא נזדווגה עמו ליל א' דפסח, ונתעברה מן הזווג ההוא, ויום לידתה היא יולדת אותו יום ז' של פסח, ולפי שעתה אינה נתקנת לגמרי, כי אם הז"א עצמו הוא בסוד קטנות, מכ"ש היא, לכן עתה נקראת איילה ורחמה צר, כי אין לה רק הה' גבורות, שהם מנצפ"ך, שהוא סוד עומר של שעורים, שהקריבוהו יום ב' של פסח, כמ"ש כי שערה גימ' תקע"ה, שהם סוד ב"פ מנצפ"ך כפולות, שהם גי' פ"ר, ועם ה' אותיות גימטריא פר"ה, ועוד ב"פ פ"ר עם ה' אותיות, הרי ב' פעמים פר"ה, וגימ' תק"ע, וכשכוללין ה' בה' תקע"ה, כמנין שערה, לכן רחמה צר, כי עדיין הנוקבא אין בה ה"ח, לכן אינה יכולה לילד, כי אם תלד יתאחזו בה החיצונים, באותן הולדות שהם סוד נשמות הבאים מזווג גמור, ולפי שעתה זמן הקטנות יתאחזו בהן החיצונים, ולכן נחש עילאה נושך ערייתה, הוא בסוד היסוד דבחי' קטנות, מזדווג עמה, וזווג ההוא נקרא בלשון נשיכה, לפי שהוא בסוד הקטנות דין, ואז על ידי הזיוג ההוא רחמה הצר נפתח, ואז החיצונים יונקים הזוהמא והדין, ונשארת הקדושה, שאין נוגעים בה רק מבחי' הנחש, ולא מבחינת הגדלות, ואין להאריך בזה כנ"ל:
וז"ס קריעת ים סוף, הוא רחם הנוקבא, ויולדת ע"י הנחש, וזהו מ"ש בפ' בשלח בזוהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא, פי' – כי להיותו קטן, אינו ראוי אל הזיוג, אם לא שעתיקא עלאה בכוחו הגדול, מאיר בו בז"א, כנודע כי הזעיר אנפין הוא מלביש לנצח הוד יסוד דעתיקא, ואז מתעורר עתיקא להאיר בז"א, ואז יכול הז"א להזדווג. אמנם שאר האורות של או"א, אינן יכולין לזה, אם לא היה עתיקא, לכן ביה תליא מלתא:
וז"ס שנאמר במשה, וינס משה מפניו, כי כבר בארנו, כי יש בחי' משה ג"כ מן הקטנות, והוא סוד אל שדי גימ' משה, והנה אם תוסיף עליו ט' אותיות דמלוי שדי, יהיה גימט' שנ"ד, ואם תוסיף ה' אותיות של א"ל שד"י, יהיה גי' שנ"ט, שהוא מסוד נחש עם כולל, וז"ס חשן המשפט, כי כולו דינין. וז"ס הנזכר בזוהר פ' ויקהל דר"ט, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שליטא על אלף מפתחאין, והוא סוד אל שדי במלואם, אל"ף למ"ד שין דלת יו"ד, גי' אלף מפתחאן, ודי בזה:
והנה כל שאר הימים עד שבועות, כל הזיוגים הנעשים בימים ההם, אפילו בשבתות ההם, הם זיוג דקטנות, דוגמת הזווג הזה של יום ז' דפסח, כפי בחי' המוחין שיש לו אז בזמן ההוא, אמנם הם עד חג השבועות כנ"ל:
ליל שביעי של פסח מותר בזווג, וזה נרמז בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ובספר רנו ליעקב מ"כ וז"ל, כבר בארנו כי יום א' דפסח אסור בזווג, וז' דפסח הוא קריעת ים סוף, ואז מותר הזיווג. וסימן רמוז בפסוק זה, ובני ישראל שהם הזכרים, הלכו ביבשה בתוך הים, היינו נוקבא:
להרמ"ע ז"ל – כתב הרמ"ע, אין לספור עומר בליל ב', עד אחר גמר כל הסדר כולו תחלה, ונראין דבריו, שהרי בחי' הסדר הם כל פרטי המוחין, והעומר פרט א' לבד, ואיך נהפך סדר הדברים עכ"מ. צמח – ליל שביעי דפסח, טוב לקום קודם אשמורת הבוקר ולקרות סוד קריעת ים סוף והאדרא בזוהר:
שאלה: קראתי היום בעיתון שהרב עובדיה יוסף אומר כי "אין לחתום על כרטיס אד"י בשום אופן". הרהרתי בכותרת קלות ועלתה בי שאלה .
מי הוא זה ששוכב בקבר שעליו אנו מתרפסים ביגון וכאב רב, אם הוא איננו עוד…? האם נותרת מדמותו משהו ,במקום כלשהו,או שהוא בעצם רק הזכרון של החיים???
רעות יקירה
הגוף שקוברים הוא בסך הכל שק של בשר ועצמות.
לכן בעל הסולם אמר שלא אכפת לו איפה יקברו את השק הזה.
הנשמה תוך זמן קצר מתגלגלת לגוף הבא.
כשאנו מגיעים לגמר תיקון אישי, הנשמה לא צריכה להתגלגל יותר בגוף הגשמי, אלא אם כן הבורא צריך אותה עדיין בעולם הזה, כפי שקרה למשל עם בעל הסולם , שהתגלגל 5 פעמים :
אדם הראשון, אברהם, משה, רשב"י, האר"י.
מקווה שעזרתי
רינת , הקבוצה הוירטואלית
רינת שלום ומבורך.
מודה לך מקרב לב על התיחסותך.
בשאלתי התכוונתי דווקא לאילו שנותרו "בחיים" האם עצם מעשה הקבורה אינו שייך לאילו שנותרו כאן ולניחומי זכרונם הכאוב במילים אחרות אם אין שם כלום יותר ,מה יעשו אילה שאוהבים וכאובים?? וכמו כן שהנשמה ממשיכה הלאה לשם מה חוזרים לבית עלמין בכל שנה ? אולי יש לכך שורש רוחני כלשהו ולא זה שאנו חושבים?
אני זוכרת שבזמנו רב לייטמן אמר לגבי זה משהו, אך איני זוכרת האם המדובר במנהג שיש לו שורש רוחני.
לי אישית נראה שטקס הקבורה עצמו נועד לעזור לנו להפרד מהמת.
איני מוצאת טעם לבוא כל שנה לבית העלמין, לא מתחברת לזה. אך כל אחד בהתאם לתחושות האישיות שלו.
לרינת היקרה,האם את באמת מאמינה שהגוף שקוברים היא רק שק של עצמות? אני יודע שכשנפטר קרוב משפחה, אדם בריא נפש לא מתייחס לזה ככה.אבל נראה מה כתוב בגמרא (שציטטתי למטה) שהיא שפת ההלכה (אחת מהשפות של הקבלה). בספר הקדמה לפנים מאירות, אות א', בעל הסולם מסביר שמה שמאפיין שפת ההלכה היא שגם הפן הפנימי וגם הפן החיצוני (גשמי) הם נכונים ומחייבים. הגמרא מתייחס כאן ל"מת מצוה" שזה מישהו שנפטר ואין לו אף חבר או קרוב משפחה – בקיצור אין לו אף אחד – שיטפל בקבורתו. הגמרא אומרת ש"מת מצוה דוחה שבת". מותר לי לחלל שבת כדי לעזור לקבור אדם במצב הזה. כמובן אנחנו יודעים ששבת נובע מעולם אצילות וקבורת המת זה להמית את הרצון לקבל. אבל מכיון שמדובר כאן על שפת ההלכה, זה גם נכון שהגוף (הגשמי) שאין מי לטפל בו הופך להיות מת מצוה ומותר לקבור אפילו בשבת.כשחייל נהרג על קידוש השם האם מישהו יעיז לצעוק "תזרקו את השק עצמות לאשפה"?בגלל זה בעל הסולם אמר בהקדמה לתע"ס, אות כ"ד, שכל אחד חייב להקדיש זמן כל יום בלימוד הלכה בגלל "לא עם הארץ חסיד". יש הסבר למאמר הזה לפי הפנימיות. אבל מבחינה גשמית זה פשוט שמי שלא לומד הלכה לא יודע לקיים את המצוות בגשמיות ואז לא יהיה לו את הקרש קפיצה לתקן אותו רצון דרך הכוונות הנכונות. וככה הוא יגיע להתייחס למת מצוה כשק של עצמות.מסכת יבמות, דף ז, א: הדר אמר קבורת מת מצוה תדחה שבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותהבברכהמרדכי
מרדכי יקירי
תודה על תשובתך
אך לא מצאתי לפירוש שלך ציטוט כלשהו מדברי הרב לייטמן אשר רק הוא המוסמך והמבין בדברי בעל הסולם, שכן הוא למד זאת ממורו ורבו – הרב"ש – בנו הבכור וממשיך דרכו של בה"ס.
אני מושפעת מהמורה הרוחני שלנו שכן השיג את דרגת הרוחניות, במידה ותתן לי קישור להרצאה בה הרב מתייחס ומפרש זאת , אשמח לצפות ולהעשיר את הידע שלי
תודה וערב טוב