קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתו של אלכסנדר: בכל הנוגע לחקירת העולם, התרגלתי שאני מתקדם לבד. אולי זה לא נכון, אבל בינתיים זה כך. כך, למשל, כשהגיע הזמן לשירה ולחיבוקים בקונגרס, רציתי לעזוב!
בינתיים איני יכול להביא את עצמי לקבוצה. יכול להיות שעדיין איני מוכן לקבוצה ובינתיים כדאי לי לעבוד לבד. לעת עתה הקבוצה היא גוף זר בשבילי, למרות שהקשר עם כל אחד בנפרד באותו ערב בקונגרס, היה מעולה.
תשובה: בהתחלה זה דוחה את כולם. אבל יש טיפוסים חברתיים, ויש אינדיבידואליסטים. אני אישית נמנה עם האחרונים, ולכן אני מבין אותך היטב. מה לעשות? כמה שתוכל – תשתתף, והלאה החיים כבר יכוונו אותך. לאחר שתשקיע כוחות ולא תקבל תוצאות, תבין שאין מוצא אחר, שהתיקון שלנו נמצא דווקא בחיבור של הנשמות.
כך או כך, לא חייבים להתחבק וגם אין צורך בקול מפותח. אבל אם תתעסק בחוכמת הקבלה ותפיץ אותה, כל היתר יגיע בזמנו. אל תאנוס את עצמך.
ברכת שלום על התורה/רב"ש/פרשת במדבר/מאמר קסד
קסד
שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' מבן עשרים שנה ומעלה וגו'(א, ב-ג)
ענין ההתפקדות, שנכנסו לחשבון אלו שהם יכולים להכנס לעבודת ה', שהוא מבין כ' לעונשין.
וענין ההתפקדות שיש לעשות בעבודת ה', מובא בסוף ההפטרה. שכתוב: "וארשתיך לי לעולם". שענינו, שקב"ה לוקח לו לבחינת אירוסין – אלו שרוצים להכנס לעבודת ה' לעולם. לא שרוצים היום כאן ומחר הולכים אחרי הרצון לקבל. אלא דווקא שהאדם מחליט שהוא רוצה להיות דבוק בה' לעולם. כי כמו שהקב"ה הוא נצחי, כך מי שרוצה להדבק בו הוא גם כן מוכרח להיות דבוק בנצחיות.
"וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים". מי שהוא רוצה להתנהג עמי למעלה מהדעת, שיגיד: מה שהקב"ה מתנהג עמי הוא בצדק ובמשפט. וגם שהאדם יתנהג בחסד וברחמים, היינו דוקא מי שרוצה להיות עוסק בדרכים שהם בעניני השפעה, הנקרא חסד ורחמים מטעם "מה הוא רחום אף אתה רחום".
ואחר כך יכול להיות: "וארשתיך לי באמונה". פירוש, מי שכבר עבר ב' שלבים הקודמים, הוא זוכה לאור האמונה. ואחר כך: "וידעת את ה' ", הוא זוכה לידיעת ה', מלשון "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". כי בזמן שהאדם הוא העושה אז יש הבדל בין קטנות לגדלות, אבל כשהשפע בא מצד ה' אין הבדל בין קטנות לגדלות, משום שהכלי והאור באים ביחד.
[ במדבר תשל"ח]
פרי חכם/בעל הסולם/על התורה/וישלח
וז"ס, (זכריה ט ט) "הנה מלכך וכו' ועל עיר בן אתנות". כי עַיִר זה משמש ומזדווג תמיד במכל מראש, בבחינת, אתנות ואסונות כאחד יחד, עד אין שום הכר והבחן שם כלל, ואין לך אותות נכבדות, ואין אסונות מאוימות, שלא יומשכו ויבואו מזווג הנ"ל מהודו ועד קיש, ושניהם בעצם אחד. ופתר לו בשביל עשו אחיו חידה זו, אשר הַעַיִר הזה הבא באתסונות שעבר ועתיד שוים שם כמפורסם, מחוייב ברגע אחד להשלים עד סופו, כי אם היה חסר שם מעט, יפול כל הבנין של עשו, מראשו שבשמים כמובן ופשוט, (מ"א כ יא) ש"אל יתהלל חגר כמפתח".
על כן הראה לו שמתחילה ועד גמר מלאכה מבואר שם, כי אפילו ברגע האחרון קודם גמר התיקון, נמצא לך עוד השאלה העמוקה, איזה מקום בינה שממנו יונקתו עד לשמים שיאו הוציא, כי החכמות והבינות המפורשים שם להדיא, נמצאים חתומים וסתומים בספרים, עד ראיית מקום מחנים ואת פשטותיה. וזה שמרקד שם העיר על האסונות ומראה החכמה בעתודים העולים ויורדים בחכמה ובאהבה רבה ונמתק האור לעין.
קהלת (יא, ז)
"ומתוק האור וטוב לעינים לראות את-השמש".
ידוע שאנשים ש"מחזיקים"הרבה משאות צריכים יותר מרחב
זה לא קשור לחיבור לקבוצה
הקשר האמיתי הוא ברוח בלב
ובמוח אתה מבין אותו…או שלא…חחח
ואפשר על זה להתפלסף כאורך הגלות.