קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
(לפני הכול, אני רוצה להודות לכל מי ששלח הצעות למשחקים לילדים, ולבקש מכולם – המשיכו לפתח רעיונות!)
בבית הספר לחכמת החיים, מלמדים אותך איך "להיות אדם". כלומר, בשביל מה נולדת, מה קורה בעולם, מהו הטבע, מה עומד אחרי הטבע, מדוע הכוחות האלה פועלים עלינו כך, מה אנחנו צריכים לעשות בהתאם לזה.
איך עליך לראות את מה שקורה יום יום, מה הסימנים האלה שאתה צריך לזהות, כיצד מתייחסים אליך, איך אתה צריך להתייחס לאחרים.
כיצד תוכל לראות את החיים כתמונה שקופה, לגלות את הכוח שעומד מאחורי הקלעים, ולהיות איתו בקשר ממש כמו עם חבר קרוב. בצורה כזו תעשה פחות טעויות, תוכל להיות בטוח שלא תבזבז את חייך בריצה אחר מטרות כוזבות, ובאמת תצליח בחיים.
בית הספר לחכמת החיים – זה החלום שלי.
איך צריך בית הספר העתידי להתנהל?(מתוך התוכנית שאל את המקובל 35. לצפייה בתוכנית המלאה)
ממליץ לקרוא: בית-הספר ללימודי האדם, בבלוג קבלה היום שמנהלים תלמידיי
הרב ברוך שלום אשלג/שלבי הסולם/מאמרי שלבי הסולם – עפ"י סדר כרונולוגי/ שנת 1991 / מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים בעבודה
מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה
מאמר י"ד, תשנ"א
הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מה שכתוב, "ויברך את יוסף ויאמר, יברך את הנערים. וזה לשונו, במקרא זה יש להסתכל בו, שכתוב "ויברך את יוסף". ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומשיב, אמר ר' יוסי, את, הוא בדיוק, כי את רומז על המלכות. וכתוב את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. על כן כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מהו, שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה משמיענו בזה.
ידוע כי כל עבודה שלנו היא, שאנחנו צריכים להגיע לידי דביקות בה', שענינה הוא השתוות הצורה, שפירושו הוא, להיות משפיע כמו שהבורא הוא המשפיע לתחתונים. ובגלל זה ניתנה לנו העבודה בתו"מ, לעשות אותם בע"מ להשפיע, שעל ידי זה האדם מתקן בשורש נשמתו, שהוא המלכות דאצילות, שהיא בחינת הכלל ישראל. לכן מכונה מלכות "כנסת ישראל", היות שכל הנשמות באות ממנה.
לכן, בשיעור שהם עושים מעשים דלהשפיע, הם גורמים שמלכות, הנקראת שכינה, יהיה לה יחוד עם קוב"ה, הנקרא ז"א או יסוד דז"א, שיסוד נקרא בחינת "צדיק" המשפיע למלכות. אולם בזמן שהמלכות היא בבחינת הקבלה לעצמה, אין לה השתוות עם המשפיע, הנקרא קוב"ה. וזה נקרא, שהשכינה היא נמצאת מרוחקת מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא, שאין הקב"ה יכול להשפיע למלכות, וממילא אין שפע להנשמות.
ובזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בע"מ לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.
לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שיש צער למעלה, שלא יכול להיות יחוד, היינו שהמשפיע יתן שפע להמקבל, והמשפיע שפע לתחתונים נקרא מלכות, המקבלת שפע מז"א, שזה נקרא בלשון חז"ל, "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". ומהי הפרנסה. זה שישראל מכשירים עצמם, שיהיו ראויים לקבל שפע, זוהי הפרנסה שלו, מטעם שזו תהיה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
לכן בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהיא המקבלת את השפע עבור התחתונים, תהיה בחינת משפיע. וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתא", היינו שיש נחת רוח למעלה, מזה שהתחתונים גורמים שישפע שפע למטה.
מה שאם כן אם אין התחתונים עוסקים על הכוונה דלהשפיע, זה גורם צער השכינה. היינו, שיש צער למעלה, מזה שאין המלכות, הנקראת "שכינה", יכולה להשפיע טוב ועונג להנבראים.
אולם בענין צער השכינה יש להבחין גם כן ב' בחינות, כנ"ל. היינו, שיש להבחין צער מצד הנותן, הנקרא בחינת "קוב"ה". ויש צער השכינה, שהיא נקראת "אם הבנים", היינו "כנסת ישראל", שהיא הולידה את "נשמות ישראל". וכן מייחסים למלכות, שהיא נותנת חיות להקליפות, בסוד מה שכתוב "ורגליה יורדות מוות", שפירושו "ורגליה" היינו מלכות בסופה, הנקראת "רגלין", יורדת להשפיע חיות להקליפות, הנקראות בחינת "מוות", בכדי קיומן, אחרת לא היו הקליפות מתקיימות. והיות שהקליפות הן צריכים אותם, כמו שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", לכן המלכות מפרנסתן, בכדי קיומן בלבד, היינו בשיעור שיוכלו להתקיים.
וזה נקרא גם כן בשם "נהירו דקיק", בכדי שיוכלו להתקיים. זאת אומרת, זה שאנו רואים, שיש תענוג בעולם הגשמי, שעל תענוג הזה כל העולם רצים בכדי להשיג אותו. ובאופן כללי התענוג הזה מלובש בג' דברים, המכונים קנאה ותאוה וכבוד. ואם לא היה שם "הנהירו דקיק", שהיא נותנת את התענוג בתוך אלו דברים הגשמיים, מי היה יכול להתקיים בעולם. כי בלי תענוג אי אפשר לחיות, מסיבת כי מטרת הבריאה היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. לכן בלי טוב ועונג אי אפשר לחיות.
אולם יש להבין, מדוע נקרא זה "צער השכינה", הלא הבורא ברא את העולם להטיב לנבראיו. אם כן היו צריכים לומר "צער הבורא". כלומר, זה שהנבראים לא עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, זה גורם שאין הבורא יכול להשפיע. נמצא, שהצער צריכים ליחס להבורא, ולא להשכינה, הנקראת "מלכות".
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מהו ההבדל בין הבורא להשכינה. ואמר שזהו דבר אחד. וזהו כמו שאומר הזה"ק "הוא שוכן ואיהי שכינה", שהפירוש הוא, ששני שמות הללו הם ענין אחד, אלא שהם אור וכלי. כלומר, במקום שהשוכן מגולה, נקרא שכינה. לכן הם דבר אחד, אלא במקום שהאור אינו יכול להיות מגולה, מסיבת שינוי צורה שיש בין אור וכלי, זה נבחן שהשכינה, ששם צריך להיות מגולה השוכן, היא בחסרון.
לכן מיחסים להשכינה. כלומר, אין השוכן יכול להיות מגולה להתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והיות שאנו מדברים רק מהכלים, לכן אנו קוראים להגלות "שכינתא בעפרא", "שכינתא בגלותא", מטעם שאנו מדברים מהכלים ולא מן האורות. לכן נקרא זה "צער השכינה", כאילו היא סובלת מזה, מה שהיא לא יכולה להשפיע לתחתונים. אבל אם נדבר מפרטים, צריכים לומר, שיש כאן ענין צער מצד הנותן גם כן, הנקרא המשפיע להתחתונים. אלא כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים "צער השכינה".
ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם "אמר ונעשה רצונו", היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יצא לפועל, היינו שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה, שהנבראים גורמים למעלה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ".
לכן, בזמן שהנבראים הולכים בדרך הישר, הנקרא שכל מעשיהם הם בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הם גורמים במלכות, שהיא שורש הנשמות, שתהיה בע"מ להשפיע, מה שהיא תקבל עבור הנשמות, היינו לצורך הנשמות, שהם מוכשרים לקבל בע"מ להשפיע, שזה נקרא שהנבראים גורמים יחוד קוב"ה ושכינתיה.
ועל ידי זה מושפע שפע להתחתונים, מטעם שהשפע שנמשך הוא על דרך התיקון. היינו, שעל ידי קבלה זו, באופן, שהוא בדרך השתוות הצורה, יש תענוג למעלה, היות שבזמן קבלת השפע, אין שם בחינת בושה, מטעם התיקון שמקבלים בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ברכת האדם היא ברכת הבנים". אלא, היות שבזמן שהבנים, היינו הנבראים, הנקראים "בנים למקום", מקבלים את השפע בתיקון של ברכה, היינו שכל מה שהם רוצים לקבל, הוא מטעם שרוצים להשפיע נחת רוח ליוצרו, שענין "ברכה" נקרא בחינת השפעה, שהוא בחינת חסד, היינו להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף נ"א, ובהסולם אות ל"ז), שאות ב' היא בחינת חסד, המראה על ברכה, שהוא חסדים, שהוא היכל לחכמה, הנכלל בב'.
נמצא, שע"י זה שהבנים עוסקים בבחינת הברכה, היינו שעוסקים בע"מ להשפיע, בזה הם גורמים, שגם למעלה שמלכות תתחבר עם ז"א, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שמיחוד הזה גם למעלה יכולים להשפיע, מטעם שהבנים עוסקים בהשפעה. וזה גורם, שגם בשורש למעלה תימשך הברכה למטה להבנים. וזה נקרא, ש"עם ישראל מקבלים את השפע מאביהם שבשמים".
כמו שכתוב בזהר (בראשית ח"א דף קכ"ג) וזה לשונו, "ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים, הוא ע"י אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו "יגעתי ומצאתי תאמין". והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה. שכל קנין הגדול ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם".
והטעם, שאורות דשבת אינם צריכים יגיעה, הוא, כי שבת היא בחינת תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכל מתוקן. לכן יש לפני שבת ששת ימי החול, המרומז לבחינת "שיתא אלפי שני", שהיא בחינת עבודה, עד שמגיעים לגמר התיקון. כמו כן יש "ששת ימי המעשה", שאז הוא זמן עבודה. ושבת היא בחינת המנוחה.
לכן אמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" (עבודה זרה ג').
נמצא, שעל ידי זה, שנותנים יגיעה לצאת משליטה של אהבה עצמית, ולזכות לכלים דהשפעה, שהוא בחינת ברכה. ובזה יש נחת רוח למעלה, בזה שהם יכולים להשפיע להבנים.
ובהאמור נבין מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "ויברך את יוסף", ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומתרץ "וכשמתברכים בניו, הוא מתברך". על כן כתוב גם כן "יוסף", כי "בניו של אדם ברכתו הוא". היינו כנ"ל, כי "יוסף" נקרא המשפיע, ו"בניו", מפרש הזה"ק "כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקרא את".
שפירושו, שמלכות הנקרא את, הוא מטעם, שהיא כוללת כל האותיות, שהם מ- א' ועד ת', כי האותיות נקראות כלים, שהם מקבלי השפע, שזה נקרא "בניו", היות שהיא המקבלת בשביל הנבראים. נמצא, ע"י זה שבניו מתברכים, גם הוא מתברך, היינו המשפיע, שהוא יוסף, הנקרא יסוד, המשפיע למלכות, בזמן שמלכות יכולה לקבל עבור הבנים, נקראת אז המלכות בשם "אם הבנים שמחה הללויה".
כי בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, כנ"ל, שע"י זה הם גורמים בשורש נשמתם, שהוא מלכות, שיהיה בהשתוות הצורה עם המשפיע, שזה נקרא יחוד, אז השפע מושפע לתחתונים. נמצא, שהם גורמים, שהמלכות יכולה לקבל שפע בשבילם. לכן המלכות נקראת אם הבנים שמחה.
הללו-יה, היינו הללו י"ה, הנקראים חכמה ו בינה, שהם המשפיעים את השפע לבחינת יוסף. ומיוסף, שהוא יסוד, למלכות, הנקראת את. וזהו מה שכתוב "ויברך את יוסף". וזהו הפירוש, ש"ברכת האדם הוא הבנים". אם הבנים מתברכים, זה נקרא ברכה אצל האדם, בזמן שהוא יכול להשפיע טוב ועונג.
אולם עבודה זו, שיהיו כל מעשיו בע"מ להשפיע, זוהי עבודה קשה, היות שכל אברי הגוף מתנגדים לזה. וזהו נגד הטבע של האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו. וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".
שיש לפרש, אנכי הכוונה ל" אנכי ה' אלקיך", שבחינה זו אצלו היא בבחינת תולעת, היינו שהיא חלשה אצלו כמו תולעת. " ולא איש", זאת אומרת, מתי שאני רוצה להתדבק ב"אנכי ה' אלקיך", הם אומרים, הפעולה הזו אינה מתאימה לאיש, שיש לו שכל ודעת, שהוא ילך למעלה מהדעת. זה מתאים לאיש שאינו שפוי בדעתו.
חרפת אדם עבודה זו של אמונה למעלה מהדעת. זוהי חרפה לאדם, שחושב, שעיקר תכלית האדם הוא להידבק ב"אנכי ה' אלקיך". היינו זה, שרוצה לזכות שה- אנכי, יהיה בבחינת ה' אלקיך, היינו שהוא יזכה באופן פרטי, שזה נקרא אלקיך, אז הם מחרפין ומגדפין, היינו הם אומרים, שעבודה זו שייכת לבחינת מלאכים ולא לבני אדם, שזהו בזיון לאדם, שהוא רוצה לעשות כך, הגם שהוא אומר להם, הלא אתם רואים, שיש הרבה אנשים שהולכים בדרך להגיע, לזכות, להיות בבחינת ש"ה' יהיה אלקיך".
שאז הם אומרים על אנשים האלה, שהם פשוט "בזוי עם", כלומר שהאומות העולם שישנם בגופו של אדם, אומרים לו, שהעבודה זו, לעבוד שהאדם יזכה לבחינת "אנכי ה' אלקיך", שייכת לבזוי, היינו לאלה אנשים שפלים, שאפילו לדבר אליהם הוא בזיון, מטעם שהם הולכים בדרך ה', כמו טפשים שאין להם דעת.
ומכל מקום, כשהאדם רוצה להתגבר על טענותיהם, יש לו עבודה קשה. ונוהגות כאן בעבודה זו עליות וירידות. והאדם צריך להתגברות יתירה, כי טענותיהם של האומות העולם שבאדם, עומדים מוכנים למצוא איזה חולשה בעבודה, בכדי להראות לאדם, שחבל על יגיעתו, היות שהעבודה זו אינה בשבילו. ומיעצים לו לברוח מן המערכה. ואין להאדם שום כח לעמוד נגדם, אלא להתגבר בתפלה, שה' יעזור לו לנצח את האויבים שבקרבו.
וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד יסובבנו".
ויש להבין, מהו ש"רבים מכאובים לרשע". משמע שבגלל זה, "הבוטח בה' חסד יסובבנו". אלא, ש בדרך העבודה מדברים באדם אחד, שהוא כלול מכל העולם.
ויהיה הפירוש, כפי שידוע, שכל זמן שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, הוא נקרא רשע, מטעם, שאינו יכול לומר, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא סובל מכאובים, בזמן שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע. והאדם שואל, מדוע מטרם שנכנסתי לעבוד את עבודת הקודש, שתהיה בע"מ להשפיע, לא היה לו מכאובים, בזמן שהיה עוסק בתו"מ, והיתה לו שמחה מהעבודה, והיה תמיד שמח, שהיה מאמין בשכר ועונש, ובגלל זה הוא היה שומר תורה ומצות.
ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא מרגיש מכאובים, בעת שהוא רוצה לעסוק בתו"מ. וקשה לו לעשות משהו לתועלת ה'. והוא רואה כל פעם, איך שהוא רחוק מקדושה, שקדושה נקראת בחינת "השתוות הצורה". ועתה הוא רואה, איך שהוא רחוק מזה.
והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין, זה שעתה נעשה הוא יותר מרוחק מה', והאדם שואל, הלא ההרגשה זו, שהוא מרגיש, שעכשיו הוא יותר גרוע מהזמן שהיה עובד בע"מ לקבל שכר, אין זה מטעם שבאמת הוא יותר גרוע עכשיו מזמן הקודם, אלא לא שעתה נתווסף לו רע, בגלל זה הוא יותר גרוע, אלא מטעם שעתה, שהרבה מעשים טובים, לכן גילו לו את האמת, איך שהרע שבו שולט עליו. מה שאם כן מטרם שהיה לו טוב, לא היו יכולים לגלות לו את האמת, כי תמיד צריך להיות הרע מאוזן עם הטוב. נמצא, שאין האדם עומד במצב של ירידה, עד כדי כך, שהאדם חושב שהעבודה זו היא לא בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה. אלא הרגשה זו באה לו דוקא בזמן שיש לו טוב דוקא.
אלא הוא מאמין בה', כי מלמעלה נתנו לו להרגיש את אלה מצבים של מכאובים. ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא " והבוטח בה'", אז הוא זוכה ל" חסד יסובבנו" . ויש לפרש יסובבנו הוא מלשון מסובב. היינו, שהמכאובים, שהיו לרשע, זו היתה סיבה לחסד, היינו שיזכה לבחינת חסד. נמצא, ש"רבים מכאובים לרשע", היו גורמים שיזכה לחסד.
האר"י/ ספר עץ חיים/ שער א / פרק א
פרק א
היכל א מן שבעה היכלות, והוא היכל אדם קדמון, ובהיכל זה יש שבעה שערים:
השער הראשון:
דרוש עגולים ויושר ובו חמשה ענפים:
בענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות נבאר עתה ב' חקירות שנתעסקו בהם המקובלים. החקירה הראשונה הוא מה שחקרו חכמים ראשונים ואחרונים לדעת סיבת בריאת העולמות לאיזה סיבה היתה ונמנו וגמרו וגזרו אומר כי סיבת הדבר היה לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינויו כי הנה השם הגדול שהוא בן ד' אותיות הוי"ה נקרא כן על הוראות הוויותו הנצחית וקיומו לעד היה הוה ויהיה טרם הבריאה ובזמן קיום הבריאה ואחרי התהפכו אל מה שהיה. ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם לא יוכל ליראות אמיתת הוראת הויוותו יתברך הנצחית בעבר והוה ועתיד ולא יהיה נקרא בשם הוי"ה כנ"ל. וכן שם אדנו"ת נקרא כן על הוראת אדנות היות לו עבדים והוא אדון עליהם ואם לא היה לו נבראים לא יוכל ליקרא בשם אדון ועד"ז בשאר שמות כולם וכן בענין הכנויים כגון רחום וחנון ארץ אפים לא יקרא על שמם זולת בהיות נבראים בעולם שיקראו לו ארך אפים וכיוצא בזה בשאר הכינוים כולם. אמנם בהיות העולמות נבראים אז יצאו פעולותיו וכוחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכחותיו וגם יהיה שלם בכל השמות וכינוים בלתי שום חסרון כלל ח"ו. וענין טעם זה נתבאר היטב בס"ה פ' פנחס דרנ"ז ע"ב וז"ל פקודא תליסר וכו' דא ק"ש ואית למנדע דאיהו אקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וכו' אלא קודם דברא עלמא אתקרי בכל אילין דרגין ע"ש בריין דהוו עתידין להבראות דאי לאו הויין בריין בעלמא אמאי אתקרי רחום דיין אלא ע"ש בריין דעתידין וכו' ובפ' בא דמ"ב וז"ל דאי לא אתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו:
החקירה ב היא קרובה אל שאלת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור במס' חגיגה פ' אין דורשין והנה להיות השאלה זו עמוקה מאד אשר כמעט מסתכן האדם בהעמיק הסתכלותו בחקירה זו. וענינו כאשר הזכירו חז"ל במשנה הנ"ל כל המסתכל בד' דברים אלו ראוי לו שלא בא לעולם [מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם]. וע"כ לא נוכל להרחיב ולהעמיק בחקירתם. אמנם נבאר בע"ה ראשי פרקים כמציץ מן החרכים בלתי הסתכלות בדברים העמוקים והמשכיל על דברינו אלה ימצא טוב טעם ודעת אם יבינהו. והנה ענין החקירה הזאת אשר שואלים למה בריאת עוה"ז היה בזמן שהיה ולא קודם או אח"כ. ולכן צריך שתדע את אשר נבאר בחיבורינו. והוא כי הנה נודע כי האור העליון למעלה למעלה עד אין קץ הנקרא א"ס שמו מוכיח עליו שאין בו שום תפיסה לא במחשבה ולא בהרהור כלל ועיקר. והוא מופשט ומובדל מכל מחשבות והוא קודם אל כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים ולא היה בו זמן התחלה וראשית כי תמיד הוא נמצא וקיים לעד ואין בו ראש וסוף כלל. והנה מן הא"ס נשתלשל אח"כ מציאות המאור הגדול הנקרא א"ק לכל הקדומים כמ"ש בענף ג'. ואח"כ נשתלשלו ממנו האורות הנתלין בא"ק הנה הם אורות רבים היוצאים מתוכו ומאירין חוצה לו. מהם תלויין ממוחו ומהם מגולגלתא ומהם מעיניו ומהם מאזניו ומהם מחוטמו ומהם מפיו ומהם ממצחו חוצה לו ומהם סביבות גופו שהוא בחי' ז' תחתונים שלו ובסביבותיהם אורות רבים מאירים ונתלים בהם הנקרא עולם הנקודים ואח"כ נשתלשלו ממנו ד' עולמות אבי"ע הידועים ומפורסמים כנזכר בזוהר ובתיקונים. ואמנם אצילות א"ק הזה ומכ"ש שאר עולמות שתחתיו כנ"ל היה להם ראש וסוף והיה להם זמן התחלת הויותן ואצילותן משא"כ בא"ס הנ"ל. והנה מן העת וזמן אשר התחיל התפשטות והשתלשלות האורות והעולמות הנ"ל מאז התחיל הויות הנבראים כולם זה אח"ז עד שבא הדבר אל המציאות אשר הוא עתה וכפי סדר ההתפשטות וההשתלשלות כסדר הזמנים זה אח"ז כך נעשה ולא היה אפשר להקדים או לאחר בריאת עוה"ז כי כל עולם ועולם נברא אחר בריאת עולם שלמעלה ממנו וכל העולמות היו נבראים ומתפשטים ומשתלשלים והולכים זה תחת זה בזמנים שונים ומאוחרים זא"ז עד שהגיע זמן בריאת עוה"ז ואז נברא בזמן הראוי לו אחר בריאת העולמות העליונים אשר עליו ודי בזה כי לא נוכל להרחיב ולהעמיק ביאור זה הענין ככל הצורך ואיך וכמה ומתי:
זאת הסיבה שמתוך הרצון לקבל, החומר שלנו, אנחנו לא יכולים לצאת לבד, כי כל מה שלא נעשה יהיה מתוכו:
איזה מדען פונה לאלוהים ואומר לו: "שמע, אלוהים, אנחנו בני האדם כבר לא צריכים אותך, יש לנו את המדע וכיום הוא כל כך מפותח שהוא מאפשר לנו ליצור אדם".
"באמת?" אומר לו אלוהים "את זה אני חייב לראות, תראה לי!"
"הנה, אין בעיה" אומר לו המדען ומתכופף ולוקח עפר מהרצפה.
"לא, לא…", אמר אלוקים, "מה? אתה עובד עלי? תמצא אדמה לבד!"
מעניין מה השורש הרוחני של החותנת:
איזה בעל נוסע לשדה התעופה להביא את החותנת שלו. תוך כדי הנסיעה הוא שואל אותה בחשש: "כמה זמן תישארי אצלנו"?
"כמה שתרצו" ענתה החותנת.
אז הוא עונה לה: "מה לא תישארי אפילו לכוס קפה"?!
החזון של למידה כזו הוא פשוט אדיר! בתחושתי אוכלוסיית היעד הראשונה היא נוער שאו-טו-טו נכנסים לעולם המבוגרים. יש כיום המון בני נוער מוכשרים שאינם מוצאים שום סיפוק במסגרות הקיימות של לימוד ואפילו של תנועות נוער. "ציונות" כמו שאומרים לא מדברת אליהם והם אינם רואים שום דבר באופק ששווה להתאמץ עבורו. אם ניתן היה לפתח קשר או לאפשר קשר, דרך מוקד טלפוני פתוח (כדוגמת ער"ן), אולי אפשר היה להתקדם לעבר פיתוח תוכניות וקיום קבוצות לימוד עבורם. זה נשמע נאיבי למדי, אבל אולי…..
אני רציתי לשמוע ממי שסימן בזמנו על התגובה שלי
ציון -1
אשמח לדעת ממנו/ה מה הסיבה ?!
תודה
מיכאל
sombol1@gmail.com
לזיו היקר,
הרב תמיד אומר שמה שאנו יכול להעניק זה לזה הוא מצב רוח טוב,
אתה בהחלט עושה זאת,
המון תודה