קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
יכול להיות מצב, שאדם נשאר פיזית בקבוצה, בא לשיעורים, משתתף בכל מיני פעילויות ואירועים, אבל למעשה הוא כבר ירד מהדרך וליבו נמצא באיזה מקום אחר…
שאלה: איך אפשר להיזהר ולהישמר מפני זה?
תשובתי: רק על ידי הכנעה והרכנת הראש. בכל אחד בוער האגו ולכן הפעולה הראשונה שלי היא הכנעה כלפי הרב, הלימוד, הקבוצה. קודם כל, אני בכלל לא האדם החכם ביותר בקרב החברים, אלא להיפך, אני רוצה שהם יקבעו לי את הדרך בחיים. כי אם אני אקבע אותה בעצמי, אז אני בדיוק אבצע את רצון האגו שלי. ואז אני כבר לא בקבוצה. ברגע שירדתי מה"רכבת" אני מייד נמצא בשליטת האהבה העצמית.
בכלל, יש לך רק שתי "רשויות":
– הקבוצה, שבה כלולים הרב, הקבוצה, החברים, הספרים והבורא, שמרכיבים אחד שלם.
– אני, והעולם הסובב.
שאלה: אני יכול "להכניע" את עצמי בצורה חיצונית. אבל איך להכניע בצורה פנימית? מה לעשות עם המחשבות וההרגשות שלי? האם האדם יכול להכניע אותן בקבוצה?
תשובתי: יש שתי "כפות המאזניים": מצד אחד, הרב, הקבוצה שמושכת על עצמה "אור מקיף" (או"מ), ומצד שני, האגו והעולם החיצוני. אז מה עבורי יותר חשוב?
ודאי, שאני לא יכול להבטיח לעצמי את יום המחר, אבל אם משתמשים בכל האפשרויות שנמצאות ברשותי, אז אני אוכל להכריע את כף המאזניים לימין. אין אחרת.
שאלה: אם אני רואה שהקבוצה שלי אינה תואמת מספיק את הרוח של "בני ברוך", אז איך אני יכול להכניע את עצמי כלפי החברים?
תשובתי: תשתדל "להכניע את עצמך כלפיהם", חוץ ממה שאתה חייב להוסיף להם.
ההורים מכניעים את עצמם כלפי הילדים, לא מפני שהם מתחילים לשמוע את הדעות שלהם. אלא ההכנעה שלהם היא בדאגה ובטיפול בהם. אימא משרתת את הילד הקטן שלה במה שהוא זקוק ולא במה שהוא רוצה. הוא יכול לצעוק: "תני לי!", אבל היא לא תיתן לו, ובזה היא משרתת אותו בנאמנות מצידה.
מתוך שיעור על המאמר "תורת הקבלה ומהותה" של בעל הסולם, 10.12.2013
ידיעות קודמות בנושא:
יציאה לגמלאות אינה אופציה
באגודה אחת
האדם שסטה מהדרך
