קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנחנו צריכים להבין שבחיים שלנו, במציאות שלנו, קיימים רק שני מצבים: מצב של חושך, צל, או מצב של אור, חיבור, גילוי של הטוב והמטיב. באמצע – אין שום דבר. ואם על ידי זה שהאדם שומע על כך, הוא יעשה כל הזמן בירורים של המצבים שאותם הוא עובר, האם זה צל או שזה גילוי הבורא, אז הוא יתקדם קדימה בקו האמצעי.
בעל הסולם, בספר "שמעתי", מאמר ח' "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א": "מהו הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א": "אולם כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות…".
הראשון זה כאשר האדם עדיין מסוגל להתאחד עם החברים, בכך שמתגבר על המחשבות של הפירוד ו"טשטוש" החושים. הוא עדיין יכול להתגבר על החושך וההסתרה, עדיין מבין שאיבד את המטרה, את הדרך לבורא.
אבל ככלל, אף אחד אינו מנהל ביקורת עצמית, "מדוע אני מרגיש את ההרגשה הזאת? מהיכן היא באה?". אני לא פסיכולוג של עצמי, פשוט רע לי או טוב לי, כמו לילד. אני לא עושה חשבון מי שולח לי את המחשבות וההרגשות האלה. אני "מתבשל" בהן, אני שקעתי בתוך הגוף שלי, כמו ילד קטן.
ואילו האדם חייב לדעת לבדוק את עצמו: "מה הזמין את ההרגשות והמחשבות שלי? איך אני יכול להתעלות מעל עצמי, מעל המצב הנוכחי? איך להוציא את עצמי בשערות מהביצה הזאת?". האדם תמיד מסתכל על עצמו מהצד, "כן, אני שקוע ברצון האגואיסטי שלי. כן, הוא שולט עליי. נכון, הוא אינו מאפשר לי להתחבר, לא נותן לקום לשיעור, מכריח אותי להתנתק, מעלה בעיניי את חשיבות חיי היום יום עם כל העסקים שבהם. אבל אני רואה, שאני שורה במצב הזה ושהוא מנוגד למטרה".
באיזה מקרה אני יכול להבין ולהכיר בזה? במקרה שבו יש לי עדיין קשר עם משהו חיצוני, עם הקבוצה. וכאן מגיע רגע האמת, אני יכול לבדוק האם באמת היה לי קשר עם הקבוצה או לא. אם לא היה קשר, אז אני מרגיש רק את עצמי: רע לי, אני לא רוצה שום דבר, וכולי. יתר על כן, אני אפילו לא נותן לעצמי בזה דין וחשבון ופשוט זורם בזרם, ללא מחשבות ורצונות מיוחדים.
אבל אם אני כן הייתי מחובר עם הקבוצה, אם כרתתי ברית עם החברים, שבהתאם אליה הם יעזרו לי, אפילו אם אני ארד ואפנה לכיוון אחר, אז בינינו נשמר הקשר הפנימי. ובכל זאת יהיה לי חשוב איך הם יסתכלו עליי, אני לא אשכח לגמרי את ההתחייבויות שלי, הם יתמכו בי, בקיצור, יהיו לי אפשרויות להסתכל על עצמי מהצד ולברר את ההרגשות שלי.
באופן כזה, אני כבר אהיה מחולק לשניים: האני שלי והיחס שלי לקבוצה. רק אז, בזה שאני מחזיק בקשר עם החברים, אני אוכל לברר ולבדוק את עצמי ועל ידי זה להתחיל בעלייה שלאחר הירידה. אחרת אין לי סיכויים, אני פשוט נופל ועוזב. לכן, על הסוג הראשון של הצל, אדם יכול להתגבר, בכך שמצדיק את המצב הנוכחי ומבין שהוא נשלח על ידי הבורא. ואז, הוא יכול לקרוא לבורא שיעזור לו.
בשביל מה אני פונה אליו? לא כדי להרגיש את עצמי טוב יותר. כי במקרה כזה אני מבקש לבטל את היצר הרע שלי, שהוא בעצמו ברא, בכך שיחד עם זה הוסיף אליו את התורה כתבלין. ולכן אני דווקא צריך לבקש את התבלין הזה, כדי שמלמעלה יבוא כוח ההשפעה והאהבה, כוח החיבור, שיאפשר לי ללכת קדימה, אל הקו השני.
"שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה', ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'."
בכך שהאדם נשאר חסר אונים ובחוסר מוצא, בזה שמקלל את הבורא, את החברים, את כל החיים, הוא בכל זאת מסתכל על מצבו מהצד ופתאום מוצא פרצה, הוא יכול לדרוש מהבורא הצלה. מדוע? מפני שהוא אינו מסכים עם המצב הזה, כאשר הנהגתו של הבורא נראית רעה, כאשר אין לו אפשרות להצדיק אותו. לאדם כואב מזה שהוא חושב רע על הטוב והמיטיב, בהיותו הפוך אליו. כי אם החיים נראים לי כרעים, זה סימן שאני מנוגד לבורא.
מעל לכל המצבים הרעים אנחנו צריכים לבנות "מסך ואור חוזר". אפילו במצבים הגרועים ביותר אני חייב לגלות את הבורא כמקור שלהם, כאור שמלא בכל השפע האין סופי, אבל שנשבר בתוכי ונהפך לרע, לצל, לחושך, ומזה שהתכונות שלי מנוגדות לטוב והמטיב, מנוגדות לתכונת השפעה ואהבה.
וכך אנחנו מתקדמים קדימה, בכך שכל פעם עושים את הבירור המתאים. העיקר זה כל הזמן לגלות את הנקודה הזאת, "מה אני מרגיש? ממי ההרגשה הזאת? בשביל מה אני חווה אותה?". זה כל העיקרון של העבודה שלנו, וזה מה שמחלק את האנושות ל- "1%" ול- "99%".
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", בברזיל, 03.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
"עד שיפוח היום ונסו הצללים…"
לנוע פירושו להשתנות
הבירור שתמיד נמצא איתך
