אחריות האדם היא לסדר את החברה

כל אדם בחיים הקודמים הרגיש שזהו, מספיק, נמאס, הגיע הזמן לעשות איזו מהפכה – לשנות את הסביבה, את החברה. אבל עכשיו זה לא כך. אנחנו מבינים שצריך לשנות את הכל, אך לא יודעים במה להחזיק. לא יודעים מה האמצעים ומה המטרה – זהו חוסר כוח מוחלט.

לכן, בואו נתחיל מזה שנגדיר בכלל מה היא התפתחות של החברה האנושית שעליה מבוססת התפתחות המדינה, המשפחה, הכלכלה, משק הבית, חינוך הילדים, התרבות, הטכנולוגיה, המדע.

האדם חי בחברה כבר מאות אלפי שנים. לפחות בעשרות אלפי השנים האחרונות הוא חי את חיי החברה, כי הרי לבד הוא לא מסוגל לספק לעצמו את ההכרחיות. אנחנו לא מסוגלים לחיות בלהקות קטנות, כמו חיות. אמנם יצאנו מדרגת ה"חי" אך הטבע שלנו דוחף אותנו להתפתחות עצמית, של הסביבה שלנו, לידיעה על החיים ואיך לשפר אותם.

זהו דחף פנימי והוא בוודאי אגואיסטי, מפני שכל אחד רוצה חיים הטובים ביותר לעצמו – יותר בטוחים, שלווים. כל אחד רוצה לשגשג יותר מהאחרים. קנאה, תאווה וכבוד מניעים את בני האדם, ואנו רואים שהתכונות האלה התפתחו ופרחו עוד בתרבויות העתיקות ביותר. דווקא הן דוחפות אותנו להתפתח.

ולכן האדם חייב לחיות בחברה. הוא היה שורד גם ביער, אולם היה נשאר רק בהמה, כמו כל החיות. ידוע שאם ילדים נשכחים ביער הם גדלים כמו בעלי חיים. החיות מאמצות אותם ללהקה שלהן והאדם מקבל את צורת הבהמה – עד כדי כך שכבר לא מסוגל לחזור לחברה האנושית, כך הוא מאבד את דמות האדם.

לכן כל התפתחות שלנו במשך כל הדורות היתה מכוונת להתפתחות החברה והסביבה. וככל שאנחנו מתפתחים הלאה אנחנו רואים שהאדם עצמו לא משתנה כל כך. השינויים העיקריים חלים בחברה וכל ההתפתחות תלויה בה. אדם מפתח את החברה ועל ידי החברה משתנים החיים הפרטיים שלו, זה תלוי אחד בשני. היום אני תלוי באלפי אנשים בכל העולם. הרי אם נבדוק במה אני לבוש, מה אני אוכל, ממה בנוי הבית שלי, במה תלוי החימום, הקירור, העבודה – לא תמצא מדינה אחת בעולם שלא משתתפת באספקת כל הדברים ההכרחיים שיש לי. אם לא באופן ישיר, אז דרך כמה מדינות: מדינה אחת מספקת חומר גלם, השנייה – חלקי מכונות שבאמצעותן מייצרים מוצרים, ועל ידיהם כבר תופרים את הבגדים שלי. המחקרים מראים שהעולם כולו תלוי זה בזה.

וככל העולם שוקע יותר בהתמחות הזאת כאשר לכל אחד יש עבודה משלו שמחוברת ונמצאת בהרמוניה עם שאר האנשים, כך יותר אנו מסוגלים לספק לעצמנו מוצרים נוספים שלא היו זמינים לאנשים בעבר. בזמנים הקודמים האדם הסתפק במעט לחם, חומץ, יין, קצת בשר – וזהו. יותר מאוחר גדלה במעט כמות האוכל, הביגוד, הנעלים, כל מיני התעשיות. אחר כך הופיעו המכונות ובהתאם לכך התפתחו המומחים בכלכלה, בחקלאות, במכונאות וכו'. התפתחה התרבות, הספרות, המוסיקה, השירה.

סביב האדם נוצרו תעשיות שלמות שאפילו לא הכרחיות לו בחיים, אך הוא גם לא יכול בלעדיהן. מוסיקאי עולה על הבמה ומופיע בפני אלפי אנשים שמשלמים לו על הופעה אחת יותר מאשר פועל מרוויח בעבודה קשה בחודש שלם, ואולי גם בשנה. זאת אומרת, אנחנו מעריכים מאוד את הדברים האלה שאין בהם הכרחיות, כמו ספורט, תיירות.

אם להסתכל על כמה אנחנו מייצרים בכל התעשייה ועל מה שבאמת נחוץ והכרחי, קרוב ל-90% הם דברים שאין בהם צורך. ובכל זאת, הם כביכול נחוצים לנו. אנחנו מרגישים שהם שייכים לדרגת ה"אדם" ולכן צריכים אותם. אם לא תהיה ברירה בוודאי שאני אשרוד גם במערה – אבל ההתפחות מכריחה אותי לייצר את כל המוצרים האלה.

הגענו למצב שאם האדם יתנתק מהחברה הוא יצטרך לחיות "חיי צער", לכל היותר הוא יספק לעצמו "אוכל נפש" כדי לשרוד ולא לגווע ברעב. אך אם הוא רוצה לקבל את כל השאר ואף מעבר להכרחיות, הוא חייב להתחבר לחברה, לייצר מוצרים שהחברה זקוקה להם ואז יקבל מהחברה כל מה שירצה. כך, שקודם כל אנחנו תלויים בחברה, זאת עובדה ותהליך בלתי הפיך. ואם הדבר נכון, אז איפה טעינו אם אנחנו לא יכולים עכשיו לחיות בחברה הזאת בצורה טובה ומרגישים משבר בחברתינו ובחיינו. והמשבר הזה מורגש מצד הרע – זה עדיין לא לידה (אם דיברנו על משבר כ"לידה") אלא צירי הלידה שקודמים לה, ולכן אנחנו רוצים לברר מה לא בסדר.

מתוך שיחה מס' 1 על החיים החדשים, 27.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
סוף ההתפתחות האנושית או התחלה חדשה?
העתיד – מאחורי קשר הדדי טוב
כל ההתפתחות של האנושות היא התפתחות הקשרים