תיפָּתח לחיבור

ישראל פירושו "ישר-אל" (ישר לבורא). זה אדם שבעצמו מגיב על ההשפעה מהבורא ומסוגל להגיב כלפיו. הבורא שולח לנו "הכבדת הלב" ועלינו להתגבר על כך, ובמידת ההתגברות אנחנו נתחיל להיכנס לחיבור מעל כל ההפרעות, מעל כל הרצונות האגואיסטיים, מעל כל המחשבות שמכבידות עלינו ושאינן מכוונות אותנו להשתוות הצורה עם הבורא.

כשאנחנו מתעלים מעל ההפרעות הללו ששולח הבורא, אנחנו נקראים "ישראל". ואם אנחנו שקועים בתוך ההפרעות ומשתוקקים רק להקל על מצבנו, להופכו לנוח עד כמה שאפשר בכל רגע, אז אנחנו נשארים ברמת הקיום הגופנית, הגשמית.

בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד ניסיונות ואכזבות שעברנו, "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", למדרגה עליונה יותר. ואז אנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו לא מסכימים להמשיך כך את החיים. ברור שהתפתחות כזאת יכולה להיות רק על ידי האור שבסופו של דבר מביא אותנו למצב "ישראל", המשתוקקים "ישר לבורא".

המצבים שאנחנו עוברים מצטברים. חייבים לעבור דרך המון פעולות שאיתן אנחנו לא מסכימים בתוך האגו שלנו ולא רוצים להתאזר בסבלנות. אנחנו רוצים שהכול יקרה מהר ונעים לאגו שלנו, אבל לפי "היחס בין האורות לכלים" זה לא קורה כך. זה נמשך עד שהרצון לקבל מחליט סוף סוף להתהפך, לשנות את כוונתו ל"על מנת להשפיע".

זה דומה לנדנדה שעולה בשני הכיוונים יותר ויותר עד שבסופו של דבר היא מתהפכת בנקודה העליונה, מגיעה לכוונה על מנת להשפיע. ואז כל התנועות קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה בכל הכיוונים ובכל הצורות, הכול נכנס לתוך הנפח של הכלי החדש שקיבל כוונה על מנת להשפיע.

על כך נאמר "יגעת ומצאת". חייבים להשקיע מירב היגיעה עד שמגיעים למציאה. והמציאה מגיעה מלמעלה. אפילו רגע לפני זה אי אפשר לדעת מתי זה יקרה. אסור לגלות את הסוד הזה ולדבר על כך, כדי לא להמתיק יותר מדי לאדם את התקופה הקשה לאגו שלו שחייב להתאפק.

בעל הסולם צחק על תלונותיהם של תלמידיו, ואמר, "שמח אני ברשעים שמתגלים". אני בעצמי זוכר כאשר למדתי אצל הרב"ש, הייתי מתרגז ודורש ונתקלתי בתגובה מאוד יבשה מצידו שלא מתאימה לאדם שאוהב אותי. אני חשבתי שהמורה שונא אותי, עד כדי כך הוא היה שמח בקשיים שלי. כך היה נראה לי ממש בתחילת הלימודים, בחצי השנה הראשונה. הוא פשוט היה צוחק לי בפנים בתגובה על הטענות שלי.

אני ממש זעמתי, כי השקעתי כל כך הרבה מאמץ, עשיתי כל מה שהוא דרש ממני, והוא בכלל לא ריחם עליי. אבל כל זה רק כדי לא להחליש בי את הרגשת המרירות והייאוש. כי אם אנחנו מרככים את ההרגשה, אז הזמן מתארך. אין מה לעשות, חייבים להרכין את הראש ולהמשיך כדי לצבור התגברות שלנו.

זה נכון ש"יש קונה עולמו בשעה אחת". המאמצים שלנו יכולים להצטבר במהירות רבה ופתאום להגיע לגילוי. ובאמת ישנם סימנים שאנחנו מאוד קרובים לגילוי. אבל המאמץ האחרון הוא איכותי במיוחד. וכל איכות היגיעה תלויה בחיבור בינינו, בעוצמת ההתקשרות וביושר בינינו. לשם כך חייבים לפתוח את עצמנו בצורה מקסימלית כדי שלא יישארו אף מחשבה ורצון שאינם גלויים לכולם. כך כל אחד חייב לבדוק את עצמו, גם גברים וגם נשים.

עבודת הנשים שונה מעבודת הגברים, היא יותר ארצית, ושל גברים יותר רוחנית. הגברים יותר מתחברים עם הבורא והנשים ביניהן, בהתגברות על הדחייה. זה דורש הרבה מאמץ.

כדאי לשים לב לזה, כי אדם חושב בדרך כלל שהרוחניות היא משהו מנותק מהחיים, שהיא נמצאת למעלה מהעולם הזה. הוא שוכח שהכלי הרוחני שבתוכו מתגלה הבורא הוא הקשר שלו עם החברים. אם הקשר בינינו יהיה מתאים לגילוי הבורא, אז הוא יתגלה, ואם לא יתאים, אז הבורא לא יתגלה. נקודה!

מתוך ההכנה לשיעור, 24.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
מעל הכוחות האנושיים
כל העולם תמורת כוס קפה
אף מאמץ לא נעלם מבלי להשאיר עקבות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/LYMfn

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest