תחיית המתים

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף ג':

"חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים ? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו?"

באמת, בשביל מה להחיות שוב את ה"גוף"? ומה יהיה עם הנשמה? היא תרד שוב מ"גן עדן"?

"ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם."

לאחר שהגוף נרקב, לא נשאר ממנו כלום. אז למה הוא צריך לקום לתחייה? ומה זה משנה, אם מישהו יאמר משהו?

"ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?"

"גוף", כלומר הרצון לקבל, מלכתחילה תמיד היה קדוש ותמיד היה בדביקות. וכל אותו הסיבוב שאנחנו עוברים, דרוש רק כדי לקבל התעלות נוספת אל הבורא, כדי שנרגיש את כל 125 המדרגות, שיהיה לנו דיוק, עדינות, שנברר ונחדד את התפיסה שלנו בהרגשת הבורא ושנעלה את עצמנו מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

לכן הרצון לקבל חייב לעבור את כל הסיבוב הזה, ובגמר התיקון שוב לבוא ולרכוש את כל המומים. אז אנחנו נוכל להשוות, בין מה שהוא היה בתחילת הבריאה ולֵמה הוא הפך להיות בסוף הבריאה, לאחר שעבר את כל המדרגות ונרקב.

כל זה ממומש על ידי העבודה שלנו, שבסופה, לאחר "תחיית המתים", אנחנו רוכשים אבחנה חדשה של הרצון ועל ידה יכולים להידבק בבורא.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 27.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שלבים של דרך גדולה
שלוש מאות ועשרה עולמות כשׂכר
אזכרה או הכרת תודה?