קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובותיהם של מרצים מאקדמיה לקבלה:
שאלה מהבלוג באנגלית: ראשית, הייתי רוצה להודות לך על התכניות בנושא הקבלה שגילו לי המון, והחלטתי להתחיל ללמוד אותה. מגיל צעיר אני מתעניין במשמעות החיים, סיימתי בית ספר, עבדתי, התחלתי לחשוב על הקמת המשפחה, אבל הרגשתי שכל זה הוא רק חלק קטן מקיומי. הרגשתי שכל הערכים הרגילים רק מסיחים את דעתי ממשהו שעליי לעשות באמת. לא הצלחתי למצוא משמעות בשום דבר, עד שראיתי את ההרצאות שלך. ואז הבנתי שהמון אנשים שואלים את עצמם אותה השאלה כמוני, והם הרבה יותר צעירים ממני. שאלותיהם משקפות את שאלותיי, אך ברמה הרבה יותר עמוקה, גם כאלה שנוגעות לקשר עם החברה. רבים מתלמידיך מתקשים להסביר לאנשים רגילים מה קורה. אני חשבתי שאם מישהו ישאל אותי: "מדוע אני כאן"? או "מהי משמעות החיים?", אני לא אוכל לענות. אני מרגיש מבוכה, מכיוון שכל מה שאני יכול לומר להם: "אני עובד על זה ובקרוב תהיה לי תשובה". מה אתה מציע?
תשובה: בעברית המילה "משמעות" אומרת גם "טעם". דרך אגב, שילוב מושגים דומה קיים גם בשפה האנגלית, במילה "TASTE" – לבדוק משהו אפשר רק לאחר "שטועמים אותו".
את הטעם האמיתי של החיים בלתי אפשרי לדעת מתוך תשובות חכמות, אפשר רק "לטעום" אותו, כפי שאומרים בקבלה, בתוך הכלים שלך. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם עונה על שאלת משמעות החיים כך: "טעמו וראו כי טוב ה'".
את תכונתו של הבורא – ההשפעה, שזה טוב, אפשר "לטעום" רק אם עוסקים בה, ללמוד הלכה למעשה את חוקיה. אנחנו עוסקים בהשפעה, מעבירים לעולם את המידע על כך שאנשים יכולים לארגן את חיי החברה על בסיס אהבה ושיתוף פעולה. למי שמשתתף בעבודתנו המשותפת – עבורם גם החלק התיאורטי של הקבלה מתגלה באור האמיתי. גם אתה יכול להצטרף לעבודה שלנו ו"לעבוד" על משמעות החיים באמת. אז לא תצטרך להמציא תשובות על השאלות, אתה תענה עליהן מתוך הכלים החדשים שלך.
שאלה מהבלוג באנגלית: כיצד אדם יכול לחיות לנצח, לא נמאס לו?
תשובה: נמאס לנו מהחיים בעולם שלנו, מפני שאוסף הרצונות האגואיסטים, כלומר, מה שאנחנו מכנים "אדם" – זהו כלי קטן מאוד. במשך מספר שנים הוא מכיר מתוך ההכרה או פשוט מתוך הניסיון את כל רצונותיו ואת מה שממלא אותם. בנוסף לכך, כולנו חיים בהתכללות הדדית, לכן אנחנו בתוכנו כבר "שולטים" על הרצונות והמילויים של יתר האנשים.
נדמה לנו שסיבת השעמום היא העובדה שהחידוש נעלם, אולם למעשה, מה שנקרא חוסר חידושים וריגושים מספק לנו מה שאנחנו מכנים בשם "טעם". במקום שבו מופיע הטעם, השעמום מתפוגג. אם לפתע האדם רואה טעם גדול מאוד בפעולה הפשוטה ביותר או בתענוג, זה נותן לו מילוי עצום בדיוק במידה שהוא רואה זאת.
במערכת הפעולות והתענוגים האגואיסטיים שאנחנו מכנים "העולם שלנו" ושכבר נחקרה עד תום בעזרת החושים שלנו, לא מוצאים את הטעם הזה.
את הטעם לכל פעולה יכולה להביא רק ההשפעה, כאשר כתוצאה מכל פעולותיך, מאמציך, גדל התענוג באחר, באחרים. ומכיוון שה"אחרים" זה אין סוף, לכן גם החיים בהשפעה הם אין סופיים. אנחנו אומללים, מזדקנים ומתים מחוסר טעם, מפני שהגבילו לנו מלמעלה את הגישה להשפעה.
וזהו רק הצד החיצוני של העניין. בנוסף לכך, קיים גם מקור פנימי בלתי נדלה של טעם: הניגוד בין הטבע המקבל שניתן לנו, ושימושו במטרה להשפיע. כפי שנאמר: "אין שמחה כהתרת הספקות".
שאלה מהבלוג באנגלית: אם השטן לא קיים אלא ישנו רק הנברא, אז מי שולט בעולם הזה? כיצד אתה מסביר את כוח המאגיה השחורה, הוודו וכולי? האם כל האמונות הטפלות נכפו על ידי הכנסייה, או שהן פרי דמיוננו ותופעות פסיכוסומטיות?
תשובה: יש להבין שתכונת הנברא היא קבלה. התפתחותה מביאה ל"תגובת שרשרת" של פיצול למספר רב של אגו.
בהיותם מחולקים גם בתוכם לתכונות והרצונות השונים, הם, ככלים השבורים, כבר אינם יכולים להישאר תמיד מלאים, והפירורים שהם מצליחים לקבל מיד נעלמים.
בשאיפה למילוי עצמי בלבד, ובהיותם מחוברים למערכת כללית של האגו, הם מסוגלים להרגיש את המילוי וההתרוקנות שלהם לעומת האחרים. לכן, העדר במילוי, כלומר סבל של אחר מחזק אצל אותו האגו את הרגשת התענוג מדבר פעוט שיש לו.
אגו כזה מתענוג מייסורים של האחרים, כלומר גם צמיחת הרצונות לתענוגים כאלה – קיים רק בטבע האדם.
כלומר, תכונת הנברא, הקבלה, שמנוצלת לתענוג עצמי, היא היסוד של "כוחות האופל" בעולם. אפילו ברמה השטחית של שיתוף הפעולה בין האנשים, קבוצות ועמים בעולם שלנו, אנחנו רואים שדווקא האגו כאן "השולט".
העובדה שאת הכוח הטבעי של האגו, הדתות והתורות מציגות לנו בצורת דמויות שונות – כך הן מנצלות את סוג תפיסת המציאות שלנו, אנחנו רואים את כל העולם בצורה אנתרופומורפית, "אנושית".
שאלה: האם משתמשים בקבלה בהשפעה פיזית ישירה על הרגשת התלמיד, אם התלמיד מוכן לקבל את המצב הזה? אצל הסופים מזכירים את שיטת ההשפעה הזאת. האם יש מקום לשיטה דומה בחינוך אמיתי נכון? והאם מותר באמצעות שיטה כזאת להביא אנשים למצב זה?
תשובה: האם יש צורך במגע פיזי המתואר כאן – "להטביע את חותמו"? הנשמות שלנו מחוברות מלכתחילה לגוף אחד, ובו, כמו בכל גוף בריא, המידע זורם חופשי ומיד. אנחנו לא מרגישים זאת עכשיו, מכיוון שהרגשות שלנו נקבעות על ידי האגו שמפריד בינינו. בגללו אנחנו זקוקים למגע פיזי אחד עם השני.
התיקון של העולם הוא בכך, שכל אחד יגלה לעצמו את החיבור בינינו, יתקן את האגו שלו, והאדם מסוגל לעשות זאת רק בעצמו, באופן אישי. כלומר, גם אם מישהו שנמצא בדרגה רוחנית גבוהה היה מסוגל "לרומם" אותו בהרגשתו לזמן מה, ולא חשוב אם הוא מטביע את חותמו או לא, זה לא יפתור את הבעיה.
בתפיסת המציאות הנכונה משתמשים בשיטה הידועה של נטרול האגו: זה קורה בצורה הטובה ביותר בעבודה ביחד למען מטרה משותפת. כלומר, הכול עניין של מטרה – היא צריכה להתאים בדיוק לתיקון העולם, לגילוי החיבור הטבעי בין כל הנשמות.
קודם בקבלה, כשמורה היה עובד עם תלמיד אחד או שניים, השתמשו בשיטה שונה בעבודה עם האגו – התלמיד היה עוזר למורו בחיי היומיום, שרת אותו, היה עוזרו הנאמן בחיי היומיום.
כך הוא התמודד, לא עם דרגתו הרוחנית של מורו, אלא כביכול עם ייצור מהעולם שלנו – כך הציג לו האגו שלו, התלמיד נאלץ לעבוד קשה מאוד עם האגו שלו כדי להישאר בדרגה הרוחנית הדרושה. עכשיו כשהמוני בני אדם מתעוררים לקראת תיקון העולם, השיטה הזאת כבר אינה מעשית. אבל השיטה לחינוך המעשי הנכון של האדם בקבוצה, בחברה, הופכת לחיונית.
שאלה: לפני כשנה וחצי אתה כתבת על חשיבות הכתיבה, על כך שהכתיבה מאפשרת לעכל את החומר, ושאפשר לעבוד עמה בצורות שונות. אתה הבאת דוגמה של מורך, שעשה רישומים רבים ולדעתו זה היה נחוץ ביותר. ומה שהתפרסם אתמול במאמר, "אל תפקיד בידי הנייר את מה שמיועד עבור הלב", אילץ אותי להתחיל להרהר בכך. גם כאן אתה מביא את הרב"ש כדוגמה: "מורי, הרב"ש, היה נגד כתיבה בזמן השיעור". עובדה היא שאני מזדהה עם שני המקרים. האם יתכן שההבדל הוא בכך שהרישומים האישיים של המורה ורישומי התלמידים בשיעורים – הם דברים שונים?
הרי רישום בלי להתעמק, אני מסכים, הוא חסר תועלת. ולרשום הערות… מדוע לא? לפחות כשזה מעניין והיד משתוקקת להעתיק את הנשמע, את מה שכבר השאיר רושם חזק.
אני בינתיים לא לומד קבלה, אבל נכנס לבלוג שלך לעתים קרובות ושואב משם המון מידע מועיל. כמו כן, אני מנהל רישומים, בהם רבים מחומריך. לכן, אני מעט מודאג.
תשובה: סתירות כאלה תמיד מועילות ביותר, מפני שדורשות ועוזרות לעבד יחס אישי נכון לבעיה.
אמרה ידועה של מקובלים: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". במקרה הזה שני הכתובים הראשונים, שני הקווים אינם נעלמים, הם ממשיכים להתקיים ולסתור זה את זה.
כך גם במקרה הזה: גם הרישומים וגם העבודה עמם חשובים – ואסור להפקיד בידי הנייר את מה שמיועד עבור הלב. כלומר, כל פעולה צריכה להיעשות לא עבור השכל והזיכרון, לא "עבור הנייר" וכולי, אלא כדי לבנות לב "חדש", לא אגואיסטי. "לב" בקבלה נקרא ריכוז הרצונות שאותם אנחנו משנים. דווקא לעבודה כזאת מתייחסות המילים של המקובלים.
אבל יחס נכון כזה בלתי אפשרי לבטא במילים, הוא כמו "קו אמצעי", כמו מיקוד ב"לב חדש", מתעצב בפנים.
שאלה: האם חכמת הקבלה מתפתחת, או שהכול כבר נחקר וצריך רק להשיג? מה אחוז האנשים בעולם שהרגישו אהבה?
אני יודעת מהי אהבה, ואני יכולה לומר שזאת אנרגיה עוצמתית ביותר. אין לי מושג מדוע מרכזים אותה בתחום הרוחני. לאהבה בלתי אפשרי לחנך, להרוויח. האהבה כבר נמצאת בנו. במקרה שאדם פוגש נשמה אהובה, אז לא חשובים הלאום או חיצוניות או הכנסות. למען אדם אהוב מוכנים לעשות הכול – גם להשפיע, גם לשרת, גם למסור את החיים בלי לבקש סיבה. אדם פוגש את אהוב לבו אם זה מתוכנן מלמעלה.
הרב לייטמן, האם נעשים שינויים בחכמת הקבלה?
אני יודעת שנכון להיום, הנשמה של האדם נמצאת בתוכו. נראה כי לפני 4000 שנה הנשמה ניהלה את האדם מרחוק.
האם אני צודקת שהמשפחה תמיד החזיקה מעמד בזכות האישה?
אם אישה תדאג, תתגבר על הבגידות, תשתוק, תעודד, תלד, אז תהיה משפחה. אם תרצה להתחתן – היא תעשה זאת. אבל היום נשים לא רוצות להיות שפחות, לא רוצות לשרת, לתמוך, לדאוג, בלי לקבל בתמורה לפחות כבוד. נשים לא מעוניינות להתחתן. נשים רוצות כבוד. אם גברים לא ישתנו, נשים לא תיבננה משפחות. שום "מי יותר חשוב?", אלא רק תמיכה הדדית, עזרה הדדית, דאגה הדדית, אחריות הדדית. הגיע הזמן שגברים ילמדו להשפיע ולא רק לקחת. רוצים חיים טובים יותר? רוצים ילדים? שיוותרו על כס המלוכה. אני מבטיחה לגברים שביחסי זוגיות יש גם חום אנושי, יש מה שאין בשום מקום – אהבה, הבנה, אושר.
תשובה: על התפתחות, בעל הסולם מתאר שתי מערכות – מערכת הירידה ומערכת העלייה. בהתאם לכך נוצרים שני קווי ההתפתחות: דרך העלייה במספר גורמים, והריבונות של כל אחד מהם, ודרך החיבור ביניהם בעלייה, בחזרה למצב השלם.
חכמת הקבלה, כמו כל מדע אחר, אינה קיימת לעצמה, אלא לטובת האנשים. בעל הסולם מתאר אותה כך "שורשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך", למטרת חזרה הדרגתית של הנבראים. ומכיוון שהנברא מתפתח על פי הקו הראשון של שבירת הנשמות והרצונות ליותר ויותר קטנים, לכן הקבלה נאלצת "לרדת" יותר ויותר נמוך. כלומר, אפשר לומר שהיא מתפתחת לא בעצמה, לא "כשורשים על דרך קודם ונמשך", אלא כמודל מעשי שנוצר על בסיס זה, מפני שבכל שלב בהתפתחות הנשמות על פי הקו הראשון היא חייבת להציע שיטה למצב שונה לחלוטין של נשמות.
זאת התפתחות של הקבלה, ליתר הדיוק של שיטתה, אנחנו יכולים לראות אפילו בהתאם למי שהיא פונה בעולם שלנו: בהתחלה הייתה זאת קבוצת אברהם, בהמשך עם שלם, אחר כך קבוצה קטנה שיצרה את ספר הזוהר עבור התקופה של גמר התיקון, לאחר מכן גילו אותו ופיתחוה יחידים, אחר כך אנחנו רואים כיצד שיטת הקבלה הועברה על ידי האר"י, הבעל שם טוב, בעל הסולם ובמאמרי הרב"ש. בזמננו היא פונה מעשית יותר ויותר לכולם.
בנוגע לדרישות של האישה והמשפחה שמחזיקה מעמד בזכותה, את לגמרי צודקת. דרך אגב, גם "המודעות הגוברת" של נשים, כפי שאנחנו רואים, מתקדמת בדיוק לפי קו ההתפתחות הראשון, כלומר, בא מצד התפתחות הנברא. הגברים, לעומת זאת, לעולם לא יגיעו בעולמנו ליכולת הטבעית של אישה לאהוב, אלא רק כתוצאה מההתפתחות לפי הקו השני, קו העלייה הרוחנית. זה נשמע כסתירה, אבל גם הרצונות לחיים טובים יותר, וגם הצורך בילדים יופיע רק כתוצאה מהעלייה הרוחנית. אפילו אהבה ואושר שישנם ביחסי מין, ושאישה מטבעה מסוגלת להרגיש, וגבר מרגיש פשוט מקופח – יהיו נחלת חלקם של הגברים, כלומר, של שניהם כמו של אחד שלם, בתהליך של ההתפתחות הרוחנית, כפי שנאמר: "טעם בי"ע נשאר לעובדי ה'".
לכן, כל הנכונות ועוצמת הדרישה של האישה מהגברים צריכה להיות מכוונת עכשיו לא רק ליחסי משפחה בעולם הזה – ההתפתחות אינה נמצאת בנסיגה ואין להשיב את העבר, אלא בעיקר, שהגברים ירגישו משיכה מתמדת לחיבור ולעלייה הרוחנית, לחזרה למצב השלם.
שאלה: האם רצח, מלחמה, יכולים להיחשב כמעשים אלטרואיסטים בעולם הזה? אנחנו רחוקים מלהיות אלטרואיסטים. ועבור האגו הדבר המתועב ביותר הוא אלטרואיזם. גם בתפיסתנו מלחמות הן תופעה שלילית למדי. אם מתבוננים בטבע, שם רצח הוא תופעה רגילה. אריה שאוכל אנטילופה, לא רק משביע את עצמו, אלא על ידי זה הוא מווסת את העדרים, ובמידה כלשהי מגן עליהם מפני מחלות. אם נתבונן בדוגמאות גלובליות יותר, שריפה ביער (למעט הגורם האנושי), על אף שזהו מראה נורא – הן גורמת לדישון האדמה, וכעבור זמן מה, במקום של השריפה מופיעה צמחיה רעננה ושופעת.
אני לא תומך באלימות ובשפיכות הדמים, וכלל איני רוצה להצדיק פעולות של עמים או של מדינות או של אנשים בודדים… אולם במצבי הבהמי הנוכחי, מלחמות ורצח הם ניקוי של הרצונות המיותרים, יתכן אפילו של הרצונות "החלשים" שלי, שמסיבה כלשהי איני מסוגל לעבד כרגע.
תשובה: מצוין, תמשיך את העבודה הזאת – המאמצים להרגיש את כל העקרונות ותהליכי הקיום אצלך בפנים, ביחסים ובהתפתחות של "עצמים ונושאים" פנימיים, של רצונות וכוונות. ראשית, זאת הדרך הנכונה, מכיוון שלכל מה שמתרחש בעולם יש מטרה משותפת לדחוף את האדם להתפתחות פנימית, ושנית, אתה תראה שיידרשו פחות ופחות הסברים ו"הצדקות" למה שמתרחש בעולמנו. עקרונות קיומו והתהליכים שבו יתרחשו לא מתוך הבנת מערכות היחסים שבו, אלא מתוך ניתוח של תהליכים פנימיים, שבנוי על הידע שנותנת חכמת הקבלה.
שאלה: בקליפ "האם אני סכיזופרני!?" מדובר על כך שאנחנו לא מקבלים סכיזופרנים, אם אנחנו רואים אדם כזה, אנחנו מנסים להרחיק אותו מתוך מניע כלשהו. ומה אם אדם כזה רוצה באמת ללמוד קבלה? קבלה נגד האגו. האם זה לא אומר שהקבלה אגואיסטית כלפי אדם כזה?
תשובה: אף אחד אינו אוסר על אדם כזה ללמוד קבלה. מיליוני בני אדם מתחברים לחומרים ולשיעורים, לפעילויות שלנו, כל אחד יושב מול מסך המחשב האישי שלו. זה לא בגלל הקושי להיות נוכח אישית בשיעורים של הקבוצה, אלא בגלל שלנשמתו, לחלק הזה של הנשמה הכללית, דרוש דווקא סוג קשר כזה עם הכלל, עם השיטה.
קבוצת מקובלים – היא לא סתם לימוד משותף, זאת קודם כל, התפתחות משותפת על פי שיטת הקבלה. בקבוצה יש מקרים שבהם אפילו אדם בלי בעיות נפשיות, ברגע מסוים עובר דרגת התפתחות שמזיקה לקבוצה, וכתוצאה מכך – לעצמו, נאלצים להראות לו שעליו לעזוב את הקבוצה, ואם הוא רוצה הוא יכול להמשיך ללמוד מחוץ לה.
בעיות נפשיות – הן בסך הכול ביטוי חיצוני אחד מתוך רבים, כאשר אדם אינו מסוגל להשתלב בתוך העבודה הפנימית המשותפת הנחוצה לקבוצת המקובלים.
הקבלה לא נגד האגו, בלתי אפשרי להיות "נגד האגו", מפני שזהו החומר שממנו אנחנו בנויים, הקבלה בעד שימוש נכון בחומר הזה.
שאלה: זמן רב ברצוני להיות דווקא התלמיד שלך. תגיד בבקשה, האם זה אפשרי איכשהו או לא? אני באמת לא סובל אנשים אחרים, אם לומר ישירות, אני לא אוהב בני אדם, יש לי אופי קשה למדי, אבל בו בזמן אני לא רוצה להרע לאף אחד. מאוד קשה לי למצוא שפה משותפת עם בני אדם, אבל כאשר אני מקשיב לך, צופה בשיעורים, אני פשוט מתחיל לראות, מאוד מתחשק לי להיות דווקא תלמידך. אני מרגיש שאני צריך דווקא את זה. איזה חיזוק או עצה אתה יכול לתת לי, מורי?
תשובה: להיות תלמידו של מקובל אומר לעקוב אחרי ההוראות שלו. השיטה שבאמצעותה אנחנו לומדים – היא שיטה קבוצתית. זה מתאים לתקופה שאליה נכנסה האנושות, לתקופה של התיקון הכללי והעלייה הרוחנית. על מנת להבין מהי מהות של השיטה, להכיר את עקרונותיה, אנחנו מזמינים אותך לקורסים שלנו. היותך אדם לא חברותי – לא מהווה שום מכשול. תכונות האופי שלנו אינן שייכות לעבודה שמבצעים ביניהם החברים בתוך הקבוצה, אדרבה, לכל אחד נותנים מלמעלה דווקא את התכונות הנחוצות לו כדי לגלות את נקודת השבירה בינינו ולבקש מהבורא את התיקון.
שאלה: פוליטיקאים ואנשי עסקים בעלי השפעה רבים בעולם שואפים לבנות ממשלה עולמית אחת ולקבוע סדר עולמי חדש. מהי התייחסותך לכך? האם סדר עולמי חדש זה הוא העולם והחברה האידיאלים עליהם אתה מדבר?
תשובה: רק באמצעות חינוך אינטגרלי אפשר לבנות מחדש את התודעה הציבורית ומתוכה לעבור ליחסים נכונים יותר בפוליטיקה ובכלכלה.
שאלה: באחת מהשיחות שלך אתה הקדשת תשומת לב לסין. שלושת היסודות בתרבות הסינית – הם בודהיזם, טאואיזם וקונפוציוניזם, מהם סופג העם הסיני את השקפת עולמו גם היום. ברצוני לציין, כי אחד משלושת הזרמים אינו דתי. רק גישה לא מפותחת קושרת אותם לדת. להשקפות העולם האלה יש המון משותף עם הקבלה, לא אחשוש לומר שמדובר למעשה על אותו הדבר כמו בקבלה. לפני שפונים למיליארדי בני האדם האלה, כדאי לבין את צורת תפיסת עולמם, ורק אחר כך "לדפוק" על ליבם, אחרת אנחנו נדפוק על דלת פתוחה, אנחנו נדבר על אותו הדבר, אך באמצעות מילים שונות. הכתיב הוא בכלל נושא נפרד, מכיוון שהאותיות הסיניות יכולות לבטא רוחניות לא פחות מהאותיות העבריות!
תשובה: אתה צודק, לתרבות הסינית המסורתית יש המון מן המשותף עם הקבלה, וכדי לפנות לעם סיני, צריך להכיר ולהרגיש את התרבות הזאת. אנחנו מאוד מקווים שחברינו בסין יעזרו לנו למצוא את שיטת ההפצה הנכונה של הרעיונות לערבות ולחינוך אינטגרלי במדינה הזאת.
