קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
תשובות של מרצים ממכללת "קבלה לעם" לשאלות של קוראי הבלוג שלי בשפות השונות:
שאלה: אם האדם שנמצא בקבוצה אינו משתתף בפעולות פיזיות כלשהן, כעבור זמן מה הוא מרגיש שהוא מתרחק מהמטרה העיקרית ו"קופא". מופיעה אצלו הרגשת אשמה ומתעורר בו רצון בלתי נשלט לעשות משהו. הבעיה היא שברגע שהוא מתחיל לבצע עבודה כלשהי, הרגשת האשמה, ההשתוקקות למטרה וגם הרגשת חוסר הקשר עם החברים, נעלמות. מגיעות המחשבות: "למה לי כל זה? מה התועלת לעצמי ולחברים מהעבודה שלי?", אין סוף למחזוריות הזו. האם החלפת המצבים האלו מביאה להתקדמות?
תשובתי: התנועה היא אינה תנועה במרחב, אלא שינוי המצבים הם התנועה. על מנת לפתח את התרשים המתואר בכיוון הנכון, על מנת לזרז את התנועה ללא עצירות מאולצות, צריכים להבין שהמצב הראשון מהשניים שתיארת, אפשר וצריך לחיות אותו לא מבחינה "פיזית" אלא בהרגשות, בתוך מערכת ההערכה העצמית העדינה יותר. צריכים לגדל בתוכנו מערכת זו גם כשאתה משתתף באופן פעיל ביותר בכל, אתה יכול להעריך שעכשיו אתה עושה פעולות פיזיות בלבד. כלומר, לא מדובר על המטרה, אתה "קפוא", וזה קורה בשיא הפעילות הסוערת. הודות למערכת זו אתה לומד להרגיש בחוץ ובפנים ובתוך כל אחד מהם מספר רב של גוונים פנימיים וחיצוניים. כפי שמטוס שטס טיסות ארוכות טווח, מקבל תדלוק בזמן שהוא טס, כך גם אתה. כדי להיטען באנרגיה להשתוקק אל המטרה אינך חייב "לנחות", להתרחק פיזית מהקבוצה, לקפוא. אתה מקבל אנרגיה מייד. בנוסף על כך, העיקר שאתה מתחיל לראות שבטיסה הארוכה שלך תמיד טסים יחד איתך "מטוסי תדלוק", החברים. זה יאפשר לך מיומנות עיקרית, להידלק מהם "באוויר", אך להיות עבורם המקור, מוליך של אנרגיה עליונה. המצב השני הוא כבר אמצעי מוכן להתקדמות. במאמרו של הרב"ש שלמדנו לאחרונה עלו שאלות דומות, אפשר להשוות זאת לפתילה. כפי שהשמן לא יבער ללא הפתיל, כך גם ללא הספקות לא תוכל לבנות תעלה שדרכה תקבל מהקבוצה את האור, מהבורא.
