דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / שאלה שמביאה אל הבורא

שאלה שמביאה אל הבורא

בעל הסולם, מאמר "הערבות": "שכל ישראל ערבים זה בזה." במילים אחרות, המילוי של כל אחד הוא באחרים. "כי לא נתנה להם התורה, בטרם נשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך"."

כאן מתואר מצב, שבו כל אחד מרגיש שעולה בו השאלה העיקרית, כל אחד שואל את עצמו: "האם אני באמת מסכים לאהוב את הזולת?".

השאלה הזאת עומדת לפניי באופן ברור ומפורש, וקובעת את כל החיים שלי. הרי אני לא רוצה להמשיך לחיות, כמה שעוד נותר לי, בתוך "מועדון האינטרסים" הזה, אני נמצא כאן בשביל להשיג משהו. אני מבלה כאן את רוב זמני, משקיע הרבה כוחות וכסף, אף על פי שהייתי יכול להצליח בכל מיני תחומים אחרים. באמת, יש לנו כאן המון אנשים מוכשרים, שמסוגלים לקחת מהעולם את כל מה שהוא מוכן להציע. אבל הם ויתרו על כל הרווחים של העולם הזה, ויושבים בשיעורים כאילו הם חסרי תנועה. האם זה נכון? האם כך צריך לסדר את החיים שלנו?

אז אנחנו חייבים לדרוש את השאלה הזאת על האהבה: "מתי סוף סוף היא תתעורר?", "מתי כבר הצורך הזה של אהבת הזולת כמו את עצמי, יתפוס אותי בגרון?", בשביל זה אני צריך לנתח את מצבי הנוכחי, עד כמה אני עכשיו אוהב את עצמי, וכיצד אני מתייחס לזולת?

הרי אני משייך את עצמי לעם ישראל, כלומר, לאלה שרוצים להגיע "ישר-אל", להשתוות אליו בפעולות ההשפעה. רק כך ניתן להשיג את הדבקות עימו, שהיא מטרת הבריאה. מה אני יכול לתת לו? הסיכוי היחיד שלי זה ללמוד ממנו את תכונת ההשפעה ולהפוך להיות כמוהו, דרך היחס שלי אל הזולת. אני צריך לגלות שהוא אוהב את כולם ומשפיע להם. אז, כשאני פועל באופן דומה כלפי הזולת, אני הופך להיות דומה לו, נמצא עימו בחיבור, מגלה אותו בתוך הפעולה שלי, שמממשת את האהבה לזולת.

"שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות מה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו."

זאת כבר אמת מידה של היחס שלי לחבר, לדאוג לו לא פחות מאשר לעצמי. כמו אֵם שכל הזמן דואגת לתינוק שלה. כל עוד לא הגעתי לזה, אני לא מממש את הייעוד של ישראל, ואין לי אפילו השתוות הצורה המינימלית אל הבורא, וכך אני נשאר עדיין בדרגה ה"בהמית". אבל אם אני דואג לזולת יותר מאשר לעצמי, אז אני כבר נקרא "אדם".

שאלה: מה זה "עם ישראל"?

תשובה: אלה אותם האנשים שעליהם מוטלת המשימה להשיג דבקות בבורא. באופן מעשי, אני מזהה אותם לפי היכולת לפעול בהדדיות, לעשות מאמצים הדדיים. עם מי אני יכול לעמוד ב"הר סיני"? עם כל הכבוד, אבל לא עם חברי הממשלה, ולא עם השכנים, אלא עם אותם האנשים שמבינים אותי ומוכנים ביחד לצעוד קדימה בדרך של ויתורים הדדיים, וחיבור הדדי, כדי לגלות בו את הכוח העליון ולעשות לו "נחת רוח". הם בשבילי בינתיים, "העם".

ואחר כך המושג הזה יתרחב ויתפשט על כל העולם.

מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 22.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
משימה בלתי אפשרית?
דרושה התחלה חדשה
מהניצוצות תתלקח להבה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/5NQev

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest