עד שלא נעשה, לא נשמע!

מתוך מאמר של הרב"ש, " נעשה ונשמע – ב' ":

"והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשיה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.

ולפי זה יוצא, מי שהוא יותר בעל דעת, אז יש לו יותר עבודה לבטל את עצמו לה'. נמצא לפי זה, שכל מעלת הדעת הוא רק שיהיה לו מה לבטל. ורק בשביל זה צריך האדם להשתוקק לדעת. ומי שאינו מוכן לזה, אזי יותר כדאי בשבילו, שלא יהיה לו דעת.

וזה נקרא, "חכמתו מרובה ממעשיו", היינו שיש לו דעת יותר מכפי שהוא יכול לבטל אותו, כי ענין הביטול נקרא בחינת עשיה, ולא שמיעה. כי ענין שמיעה נקרא בחינת הבנה, וענין עשיה הוא רק בחינת כוח בלי דעת. וזה "נעשה ונשמע", היינו אם יש לו כוח של בחינת עשיה, אזי יוכל לקבל בחינת שמיעה, משום שהבסיס שלו הוא בחינת אמונה, ולא ידיעה."

רצוי להשיג מצב כזה, שבו אתה יכול לשלוט לפחות באיזה חלק מהחושים והשׂכל שלנו. אם הלב והמוח נמצאים בשליטתי, בידיים שלי, אז אני אוכל להפעיל רק את אותו החלק מהרצונות ומהכוונות שלי, שבהם אני אוכל להשפיע ולא לקבל למען עצמי.

וודאי שזה לא פשוט לעשות את זה, אבל צריך להשתדל להגיע לזה. זה נקרא, שהאדם רוכב על ה"חמור", כלומר שהוא מנהל ושולט בחומר שלו, ומאפשר למחשבות ולרצונות שלו לעבוד רק בכזאת איכות וכמות, שבונה מהם את צורת ה"אדם", הדומה לבורא. כך שכולם נמצאים בהשפעה ובאהבה לזולת, מחוץ לאינטרסים העצמיים שלו, "מחוץ לעורו".

ואותם המחשבות והרצונות שמכוונים לתועלת עצמו, הוא משתמש בהם רק לצורך הכרחיות בלבד, וגם זה רק בתנאי שבסופו של דבר מתכוון לקדש אותם בעל מנת להשפיע במצב הבא.

אם האדם מחזיק ושומר את עצמו בכזה מצב, אז זה נקרא: "נעשה ונשמע", וזה נקרא שעובד ב"אמונה למעלה מהדעת". וודאי שאי אפשר לעשות את זה מייד, ברגע שהאדם שומע על זה (אם בכלל שומע על סגנון עבודה כזה). נדרש זמן רב להימצא תחת השפעת המאור, בשלב של הכנה, כדי שהאור יעזור לו למיין את כל מה שמתרחש במוח ובלב שלו. ובסופו של דבר, הוא יתחיל להבדיל בין המעשים והכוונות, "על מנת לקבל" ו"על מנת להשפיע".

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 22.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
זוג בלתי נפרד: האדם והחמור
בעניין מוח שליט על הלב
האדם שרוכב על החמור