דף הבית / קבלה ומדע / חושבים מדע / קבלה מלמדת להיות חופשי!

קבלה מלמדת להיות חופשי!

privet_s_morya_100_wp.jpg

שאלה: הגנים הטבועים בנו מלידתנו שולטים בנו. אז מי אנחנו? איפה "האני" שלנו?

תשובה: הקבלה מבהירה לאדם באילו רצונות ומחשבות הוא חופשי! אם האדם ישתמש בידע הזה, הוא יוכל לשנות את גורלו.

עד כמה אנו לא חופשיים עתה, אפשר ללמוד משתי הידיעות הבאות:

אנורקסיה
הרצון ליהנות שולט בכול – הוכח שהרגשת רעב גורמת לתלות הזהה לתלות נרקוטית! עכשיו ברור שבחורות אנורקסיות – הן פשוט נרקומניות של ההנאה מתחושת הרעב. ( – מה זה משנה ממה נהנים?)

רוחב לב טבוע בגנים

בדיקות גנטיות הוכיחו שינויי רצף בגנים מסוימים משפיעים על יכולתם של בני אדם להיטיב עם אחרים. מחקר זה פורסם בכתב העת Genes, Brain and Behavior, ונמצא בו קשר בין רצף הגנים לאלטרואיזם. לגנים שאחראים על אלטרואיזם יש משמעות אבולוציונית. כיוון שהיחסים החברתיים הופכים מורכבים יותר ויותר, הנכונות לאלטרואיזם ושיתוף פעולה חשובה כיום הרבה יותר מבעבר.

אני מזמין אתכם, להוסיף בתגובות התייחסויות מעניינות, נתונים או מחקרים בנוגע לדרך שבה הגנים שולטים בנו מבפנים, והסביבה מבחוץ – ולפיכך – אנחנו רובוטים!
אין חופש בחירה! אין שכר ועונש על מעשינו!

לקריאה נוספת: בעל הסולם, מאמר החירות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/MfMHV

9 comments

  1. הרב ברוך אשלג (1991-1907)
    שכח. אתה בחרתנו

    מוצש"ק משפטים תשל"ב

    בענין "אתה בחרתנו" מבוארת הקושיא, הלא חז"ל אמרו שחיזר הקדוש ברוך הוא על כל אומות העולם ולא רצו לקבלה, רק עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע". אם כן מה הענין שאנו אומרים "אתה בחרתנו".

    ויש לפרש על דרך העבודה, ידוע דאדם הוא עולם קטן, לכן הוא בעצמו נכלל מבני שעיר ובני פארן. רק הבחינות שבאדם, שהם אומרים "נעשה ונשמע", רק בהם בחר ה' לתת התורה. מה שאם כן לשאר רצונות שבאדם לא להם ניתנה התורה. וזה ענין שאסור ללמוד תורה לעכו"ם, שהכוונה לבחינת אומות העולם שבאדם עצמו, להם אסור ללמוד. ופירש אאמו"ר ז"ל שבכל מקום שאמרו חז"ל ש"אסור" הכוונה – אי אפשר. היינו משום ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו שמבטל את עצמיותו ורוצה להבטל לה', אז הקדוש ברוך הוא נותן לו את התורה במתנה.

    לכן האדם צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא בחר רק את הבחינת ישראל שבאדם, רק לבחינה זו נאמר, "אהבת אותנו ורצית בנו". לכן האדם כשאומר, "אתה בחרתנו", אז הוא צריך לכבד ולהחשיב את בחינת ישראל שבו, ולבטל את שאר הרצונות של אומות העולם, מה שהוא נכלל מהם.

  2. מאת הרב מיכאל לייטמן 1992 מתוך לידה רוחנית
    כמה זמן לוקח לעבור במצרים "שבע שנות רעב"?

    אי אפשר לעבור שבע שנים רעות בניתוק משבע שנים טובות. מה שמסופר, שהן באות זו אחרי זו, זה נכון ולא בדיוק נכון. כי ההבחנות האלה באות זו כנגד זו בכל שלב.

    הזמן שלוקח לעבור אותן תלוי במידת האינטנסיביות שאדם עובד. עד כמה הוא משקיע בהליכה שלו, עד כמה הוא נעזר בניסיון ובכוח של הקבוצה, של החברה, של הלימוד. "אין זמן ברוחניות", אפשר למשוך את זה מאתיים שנה, זאת אומרת, כמה גלגולים טובים, ולא סתם גלגולים שאדם חי מאתיים שנה, אלא מאתיים שנה שבהן כאילו מתקדמים, לומדים ועושים, ואפשר לעשות את זה תוך שנתיים-שלוש.

    ובכל מקרה, זה לא עניין של חודשים. לא לחשוב שעוד רגע יקרה משהו, מצד אחד. ומצד שני, לצפות לישועה בכל רגע: "ישועת ה' כהרף עין".

    מה קורה בשבע השנים הרעות כנגד שבע השנים הטובות?

    בין שבע השנים הטובות לשבע השנים הרעות האדם מתחיל לראות את היחס שלו לטבע שלו, לרצון לקבל שלו, עד כמה הרצון הזה לקבל שולט עליו, עד כמה שליטת הרצון לקבל היא לרעתו, ומה הוא מפסיד ממנה. יתכן שבעולם הזה הוא מרוויח ומסתדר יפה מאוד עם הרצון לקבל, אבל יחד עם זה הוא מפסיד רוחניות.

    האדם מתחיל להגדיר רוחניות כהשפעה, כהתקרבות לכוח הנותן, המשפיע, כרצון להיות דומה לנותן, ומתחילה מדידת הכוונה על מנת לקבל עד כמה היא לרעתו, אם הוא רוצה להגיע לנצחיות ושלמות.

    ואז לאט לאט מתברר לו, שהמצב שהוא רוצה להגיע אליו הוא הפוך לגמרי ממצבו הנוכחי, והוא לא אוהב אותו, את המצב הזה שנקרא "רוחניות", הוא שונא אותו. איך לא ישנא אותולתת הכל, לא לחשוב על עצמי, לחשוב על הזולת? זה לא מציאותי. ככל שחשבון הנפש שהוא עושה נוקב יותר, הכוונה להשפיע פשוט לא נראית לו אפשרית לביצוע.

    כך מכניסים את האדם, מקרבים את האדם, לאמת. אפילו אם לרגע אחד פותחים לו את האמת, ואחר כך כמה חודשים זה אוכל אותו והוא בורח מהמחשבה הזאת, אבל איכשהו היא מחלחלת לתוכו. ובפעם הבאה הוא כבר קצת סובל אותה, קצת פחות מפחד ממנה. מסכים איתה באחוז אחד.

    ועובר עוד זמן, עד ששוב מגלים לו מה זה נקרא על מנת להשפיע, והוא מזדעזע: "מה, עד כדי כך לתת, לא לחשוב על עצמי?" ושוב בורח מהמחשבה הזאת, מסתיר אותה מאחורי כל מיני דברים: הפצה, ספרים, כותב, קופץ, עושה לא חשוב מה. אבל לאט לאט נעשות בפנים פעולות והוא מתרגל בעוד אחוז אחד: "יכול להיות שהמצב הזה באמת יותר טוב בשבילי". מתחיל לפענח את זה, ש"אני אתן את הכל, ובכל זאת יהיה לי טוב".

    זאת אומרת, עדיין לא יוצאים לרוחניות, אלא הצרות מלמדות איך הרצון לקבל מרגיש בתוך עצמו. נדמה שבעזרת הרוחניות אפשר לברוח מהמכות, שזו עדיין מחשבה גשמית. אבל איך שלא יהיה, על ידי עבודה כזאת אדם מתקרב למצב שהוא רוצה לברוח מהרצון לקבל שלו, מלחשוב על עצמו, בגלל שמחשבה הכי קטנה על עצמו מביאה לו צער גדול. הוא מפחד לחשוב על עצמו.

    כמו אדם שהוא קלפטומן. אדם שיש לו מחלה כזאת שאוהב לגנוב. זה בטבע שלו. יש אנשים גדולים ועשירים, שכאשר הם נכנסים לחנות הם חייבים לגנוב, זה מה שממלא אותם, אחרת הם לא מסוגלים ליהנות. בצורה עקיפה הם יתנו מיליון דולר עבור אותו דבר, אבל מלתת מיליון דולר ולקבל תמורתם את הדבר הזה, הם לא מרגישים תענוג. התענוג שלהם נובע דווקא מזה שהם גונבים.

    אדם כזה מגיע למצב שהוא מפחד לגנוב, הוא יודע שהוא לא מסוגל להחזיק את עצמו. עד שמגיע לפחד כזה, שהוא חייב לברוח מהרצון לקבל, כי אחרת הרצון לקבל יתפוס אותו, אחרת זה מוות. זאת אומרת, הכל עדיין קורה בתוך הרצון לקבל, אבל השנאה לרצון לקבל בכל זאת מרחיקה אותו, כביכול מרחיקה אותו, מהרצון לקבל, ואז מתרחשת הבריחה כמין נס, נס יציאת מצרים, בלילה, בחושך, בהיסח הדעת, כשהאדם לא רואה איך ומה קורה איתו.

    כך קורה בכל מדרגה ומדרגה. כל מעבר למצב חדש בא בזמן שאדם לגמרי מבולבל ולא מבין ולא מכיר מה קורה לו. בעקבות הבלבול וחוסר ההתמצאות בא המצב החדש, היותר נאור. וכך עד שאדם מתחיל באותו רצון לקבל, לחפש ולצפות שיבואו בלבול וחוסר התמצאות, כדי שמהם יהיה מצב חדש יותר טוב. הוא ברצון לקבל רוצה את זה.

    להגיע ליציאת מצרים נקרא "נס". האדם בשום אופן לא יכול לגרום לזה בעצמו, כי מדובר במצב גבולי בין רצון לקבל לרצון להשפיע. זה חתך שבא עד אין-סוף, עד נקודת "יש מאין". לכן הוא נקרא "קריעת ים סוף". "ים סוף" זה לא הרצון לקבל הקטן שלנו, שמבדיל בינינו לבין העולם הרוחני. "ים סוף" הכוונה לכל הכלי דחוכמה הסופי שלנו, בכל הסופיות שלו, בכל המלכויות שלו. עד לשם הולך החתך הזה. האדם עובר אותו ורק אחר כך מגלים לו מה הוא עבר. הדבר הזה הוא ניסי לגמרי

  3. איש אור יקר *~*~*
    אני מרותקת לבלוג של כבודו ונהנית מבילוי כל רגע פנוי בו.
    יש לי שאלות:
    מדוע הבורא ברא אלטרואיסטים ?

    למה תכונת האלטרואיזם ניתנה דווקא לאנשים מסויימים ולא לאחרים ? הרי שום דבר לא ניתן סתם וכבודו אמר שיש קשר בין ענף ושורש.

    מה האלטרואיסטים צריכים לעשות עם תכונתם האלטרואיסטית הגנטית ?
    הרי אין להם שליטה על כך.

    האם האלטרואיזם ניתן לאנשים בגשמיות כהעתקה לדרגת האלטרואיזם הרוחנית האמיתית, הגבוהה אליה הם צריכים להגיע בגמר התיקון ?

    כלומר – האם לאלטרואיסטים בגשמיות, תינתן אפשרות להשפעה רחבה יותר לאחר מעבר המחסום ?

    מה ההבדל בין הבורא לבין אלטרואיסט גשמי ? – שניהם פועלים בתכונת ההשפעה ללא בחירה, ושניהם נהנים באופן טבעי מההשפעה.
    בורא = טבע לדברי כבודו כך שהבורא לא מתאמץ להשפיע…..זו לא חוכמה *!~ הבורא ברא את העולם במחשבה…..אפילו לא טרח לקחת איזה פטיש ומסמר…..אז מה הביג דיל ?(:

    מהו ההבדל בין אלטרואיסט לפני המחסום לבין אלטרואיסט לאחר המחסום ?

    בתודה מראש !
    מאי

    ****אגב אני לא אלטרואיסטית (: אל תסמן אותי ברשימה השחורה……(:(:(:

  4. איש אור יקר (:
    מה עם בולמיה ? זו תופעה שהולכת ומתגברת באנושות ?
    האם זהו ביטוי של הצורך הנואש למילוי עצמי באהבה, דרך התענוג המהיר והקל להשגה בימינו בצורת מזון ?
    אני מכירה אנשים רבים שבורחים אל המזון בתור פיצוי רגשי על החסכים הרגשיים שלהם, בעולם הקר נטול האהבה בו אנו חיים.
    מה דעתו של האיש עם האורות ?
    מאי

  5. אתי – מאמר ממש יפה של הרב. תודה שפירסמת !
    מאי

  6. אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 3 – 1920, עמ' ל"ז
    הרב יהודה אשלג
    אגרת 3 – 1920, עמ' ל"ז
    ב"ה בפר"ת ירושלים
    לכבוד … נ"י

    "ארבעה נכנסו לפרדס", וכו', כי קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, כי הנשמות לא היו בבחינת נשמות, כי כל ענין שם, הוא ענין, שבשעה שחברו מחזיר פניו ממנו, קורא אותו בשמו, להשיב פניו אליו.

    וכיון שטרם הבריאה היו הנשמות דבוקים בו ית' בשיעור שלם, ונתן עליהם עטרות וכתרים, הוד והדר ות"ת, אפילו מה שלא עוררו, כי הוא ית' יודע חפצם מאליו ונותן להם, אם כן, מכל שכן שלא שייך לומר קריאת שם, שזה ענין התערותא דלתתא, באיזה צד. ולכן הוא בחינת "אור פשוט", כי הכל בתכלית הפשיטות, והיה אור זה מובן לכל אדם פשוט, ואפילו למי שלא ראה שום חכמה.

    לכן נקראו בסוד חכמים ונבונים "פשט", כי הפשט הוא שורש לכל דבר, וממנו לא ידברו סופרים וספרים, שהוא מושכל אחד פשוט ומפורסם. והגם שבעלמין תתאין, רואים ברשימו של אור הפשוט הנ"ל שתי חלוקות, הוא משום, שחלק לבם של עצמם, בסוד"ואנכי איש חלק".

    מה שאין כן במקום הנ"ל, אין שום השתנות בכל ציור שתצייר. והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו פתאום, והעמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל במקום עומדו כלל, כי מרוב האור שבפרדס, נמשך ראיית עיניו למרחקים, הרחק ממנו, כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבנינים ועל ההיכלות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים, מטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערב, שהוא נוכח עיניו.

    כעבור מספר חדשים, שקטה רוחו ונתמלא תאותו, ושבע מההסתכלות בצד מערב, יישב א"ע וחשב, מה נמצא בכל הדרך שעברתי? הפך פניו לבד מזרח, הוא הצד שדרך שם נכנס, והוא נרעש! כי כל החמדה וכל היופי, היה בסמוך אליו, ואינו מבין א"ע על אשר לא הרגיש כלל בכל זה עד עתה, והיה דבוק רק באור המאיר כלפי מערב.

    מני אז והלאה היה דבוק באור המאיר פני מזרח, והיה הולך ומטייל לצד מזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.

    עתה תמה על עצמך, ואמור לי החילוק, מימים הנכנסים לימים היוצאים, כי כל מה שראה בחודשים האחרונים, ראה גם בחדשים הראשונים, אלא מעיקרא היה בלי התפעלות, מחמת שהיו עיניו ולבו לאור המאיר כלפי מערב, ולאחר ששבע כל צרכו, הפך פניו לצד מזרח, ושם עינו ולבו באור המאיר כלפי מזרח ומה נשתנו אלו?

    אלא בהיותו על יד שער הכניסה, יש מקום גילוי לפנים הב' שנקרא בלשון חכמים "רמז" מלשון "ומה ירזמון עינך", דומה למלך שמרמז איזה דבר לבנו חביבו, ומפחידו ברמיזת עין. והבן.

    והגם שבן המלך לא מבין כלום, ולא רואה כלל הפחד הפנימי הטמון ברמז הזה, מכל מקום, מרוב דבקותו עם אביו, מיד נשמט משם לצד אחר.

    וז"ס שנקרא פנים הב' "רמז", ודוק היטב. כי ב' פנים הנ"ל, פשט ורמז נרשמים לתחתונים שורש אחד, כמ"ש המדקדקים, שאין תיבה שלא יהיה לה שורש משתי אותיות, הנקראים מקור התבה, כי מאות אחד אי אפשר להבין שום משמעות, ולכן ר"ת פשט רמז הוא "פר", שהוא שורש לפר בן בקר שבעוה"ז, וכן פריה ורביה באה משורש הזה והבן.

    אחר כך מתגלה והולך פנים השלישי הנקרא בלשון חכמים דרוש, וע"כ לא היה כלל דרישה לשום דבר, בסוד "הוא ושמו אחד" כנ"ל. אבל בפנים הזה, גורעים ומוסיפים ודורשים ומוצאים, בסוד "יגעתי ומצאתי", כנודע לך בעליל. ולכן נחשב המקום הזה לתחתונים. מפני שיש שם אתערותא דלתתא, לא כמו הארת פני המזרח למעלה, שהיה בבחינת "טרם יקראו ואני אענה", כי כאן היתה קריאה חזקה, ואפילו יגיעה ותאוה, וז"ס "קברות התאוה". והבן.

    אחר כך מתחיל, פנים הרביעי, הנקרא בלשון חכמים סוד, האמת שהוא דומה לרמז, אלא שברמז לא היה כל תפיסה, אלא כצל הנמשך אחר אדם כנ"ל. ומכ"ש שפנים הג' של דרוש כבר הלבישו, והבן.

    אבל כאן הוא בחינת קלא בלחש, כמו אשה הרה המריחה… לוחשין לה באזנה שיוה"כ היום וכו' כדי שלא יתנענע הולד ויפול. ודו"ק.

    ואין להקשות שאם כן אדרבה, הוא הסתרת פנים, ולא פנים? כי זה "סוד" כמ"ש: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם", כי לכן כרכר כמה כרכורים, עד שלחש לו לשון מדברת כזאת: "טרף נתן ליראיו", ולא "טרפה", כמו שלגלג האי לגיון. והבן.

    והתירוץ הזה השגת בעצמך, וכתבת לי במכתבך, אלא בבושה וצניעות, כי רווק אתה ולאו אורחא דארעא. וד"ל.

    פסוק זה כיון דאתא לידן, אבאר לך אותו, כי זה גם קושי' המשורר "סוד ה' ליראיו", ואמאי דיבר בלשון כזה? כקושי' חז"ל שמצאנו שהכתוב מעקם (שמונה) י"ב אותיות, כדי לדבר בלשון נקיה כמ"ש: "ובהמה אשר לא טהורה היא וכו'", ע"ש.

    ועדיין לא מספיק למשורר תירוצך, כי היה יכול לתת לנשמות כל טוב, ובלשון נקיה, כמו שאמר לבן ליעקב: "למה נחבאת לברח ותגנב אתי, ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים, בתף ובכנור".

    על זה עונה המשורר: "ובריתו להודיעם", שז"ס חיתוך ופריעה ואטיפו דדמא. דהיינו, בפרטיות י"ג בריתות, כי אם לא היה הסוד בדרך הזה, אלא בלשון אחר, היה נחסר ד' תיקונים מי"ג תיקוני דיקנא, ולא היה נשאר אלא ט' תיקוני דיקנא שבז"א, ולא היה הז"א מלביש לא"א, כנודע לבאים בסוד ה', וז"ס "ובריתו להודיעם", וזה סוד "זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה".

    ונחזור לענינינו, שז"ס "פר" "פרד" "פרדס", שזה סדרם וצירופם, מעילא לתתא ודו"ק.

    ועתה תבין ענין ארבעה חכמים אלו שנכנסו לפרדס, דהיינו, פנים הד' הנקרא "סד", כי לתחתון יש בו מן העליונים שקדמוהו, ולכן נמצאו כל ד' פנים כלולים בפנים הד', וסודם, ימין ושמאל, פנים ואחור.

    כי ב' פנים הראשונים הם ימין ושמאל דהיינו, "פר" (וז"ס שאמר על גב מעלה בהר הבית: "כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום") והם בן עזאי ובן זומא, שנשמות אלו ינקו מב' פנים "פר".

    וב' פנים אחרונים הם פו"א, והוא רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ויפה אמרו: "מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות".

    "ואחור" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו חז"ל: "לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו", כי תרבות רעה היא.

    וכל מה שנאמר עליהם, הציץ ומת, הציץ ונפגע, ויצא לתרבות רעה, כל זה נאמר באותו הדור שנתאספו בסקירה אחת ביחד, אבל נתקנו כולם היטב בשלימות זה אחר זה, כנודע לבאי סוד הגלגול.
    אלא אחר, ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, לכן אמר, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ומקומו ירש רבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא.

    נכון שגם הגמ' מתקשה, איך למד רבי מאיר תורה אצל אחר, ואמרו "רמון מצא תוכו אכל קליפתו (אחר) זרק". ויש אומרים שגם הקליפה תיקן, בסוד, העלת עשן על קברו. וד"ל.

    בזה תבין המימרא של אלישע בן אבויה: "הלומד ילד למה הוא דומה? – לדיו כתובה על ניר חדש". דהיינו, נשמת רבי עקיבא. והלומד זקן למה הוא דומה? – לדיו כתובה על ניר מחוק". אמר על עצמו. וז"ע אזהרתו לרבי מאיר. "עד כן תחום שבת". שהבין ושיער בפסיעותיו של סוסו, כי לא ירד מסוסו לעולם.

    וז"ע "פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, ומלאים מצוות כרמון", ומביא ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, עמד כמה שנים, ולא שלטה בו האור, וכו' ריקנין שבך מליאין מצוות כרמון על אחת כמה וכמה. ואתיה כמ"ד שהקליפה גם נתקנת.

    ודע, שרבי אליעזר הגדול ורבי יהושע, גם הם מנשמות פ"ר. כמו בן עזאי ובן זומא, אלא בן עזאי ובן זומא היו בדורו של רבי עקיבא והיו תלמידיו, דהיינו מכ"ד אלף. אבל רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו. וז"ס שבמקום רבי אליעזר היו מטהרין את הטהרות (סוד הפשט), שעשו ע"ג תנורו של עכנאי, כי חתכו אותו חוליות חוליות (ח"י חוליות) ונתנו חול בין חוליא לחוליא, דהיינו, פנים הג' כחול שוויהו בין חוליא א' שהוא פ"ב, ובין חוליא ב' שהוא פ"ד, וממילא אחתא ומודעתא כחדא נכללים. ור' טרפון ור' יהושע כחדא, הם תלמידיו של רבי אליעזר הגדול, ורבי עקיבא כמו נכלל ביניהם, כי יום טוב שני לגבי יום טוב ראשון כחול שוינהו רבנן, כי "הדרוש" לגבי "רמז", כשרגא בטיהרא.

    אבל חכמי דורו, טמאו כל אלו הטהרות, ושרפו אותן, ורבי אליעזר הגדול הוכיח באמת המים שעלה מימיו, כי חכם גדול היה רבי יהושע וכותלי בה"מ יוכיחו, והתחילו ליפול מפני כבודו של רבי אליעזר ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע. וזו הוכחה גמורה, שאין עוד שום ספק שטהור הוא.

    אבל החכמים נטלו רבי יהושע באנפי נפשי', ולא רצו לפסוק הלכה כרבי אליעזר רבו, עד שירדה בת קול, בבחינת רבי יהושע דתלמידו ממש היה, אבל רבי יהושע לא התחבר למקומו, ואמר אין משגיחין בבת קול, "לא בשמים היא" וכו', ואז ברכוהו חכמים, כי התבטל אור אוזן מהם, שלא צייתו הלכות רבי אליעזר הגדול. ורבי עקיבא תלמידו החביב לו הודיעו. כי מתו כ"ד אלף תלמידיו בימי הספירה, ולקה העולם שליש בזיתים וכו'. ע"ש.

    אלישע בן אבויה ורבי טרפון משורש אחד באו, אלא אלישע בן אבויה הוא אחורים עצמו, ורבי טרפון הוא פנים דאחורים. משל למה הדבר דומה: בבית אחד מונחים זיתים מרים, לא יצלחו לכל; ובבית שני מונחת קורת בית הבד, לא תוכשר לכל, ובא אדם וחבר את שניהם, כי נתן הקורה ע"ג הזיתים, ויצא לו רכוש גדול של שמן.

    נמצא שהשמן הטוב המתגלה, הוא פנים, והקורה היא אחורים, ופשוטי כלי עץ בעלמא הנשלכים אחר גמר מלאכתם.

    והבן שמנהג זה הוא בהתפשטות השרשים לענפים בעלמין תתאין הימנו, אבל בשרשם נראו שניהם בבת אחת כמו אדם שבא פתאום לבית הבד, ורואה קורת בית הבד ותחתיו קופה גדולה של זיתים, ושמן שופע מהם בהרוחה, כי בשורש נראה הכל בב"א, ולכן נקרא זה "אחר" וזה "טרפון, זה "קורה" וזה "שמן" השופע מיד על ידה, וז"ע שיצא לתרבות רעה, כי לאחר שהתגלה החפץ, שהוא נשמת רבי טרפון, נשארה נשמת אחר כתרבות רעה בביתו של אדם. וזה צירוף אות "סוד": ס' היא ר"ת של הסוד עצמו נשמת אחר. ד' היא ר"ת של דרוש, נשמת ר"ע, כי הם הפועלים. ו' שבאמצע הוא רבי טרפון.

    יהודה ליב

  7. כבוד הרב,רואה בבלוג מטרה נעלה, וב"ה תזכה להפיץ מעיינות קדושה וחכמה ודעת עליונה שסייעו בזרוז הגאולה והטוב הניצחי, ולו ברגע אחד.אמן.
    בסיטואציה שהעלית לעניות דעתי:
    האנורקסית היא נרקומנית לסביבה לא לרעב!
    היא לא אוכלת כדי להיות בסטנדרטים הנרכשים של הסביבה העובדת גוף,מוצרים,צעירות – בקיצור מיצרים, לא סתם האגו משול למצריים, ולשם כך היא מוכנה לא לאכול, כדי לרצות את צו החברה, כדי להיות עבד למצרים שמהם היא שואבת חיות.
    וכפי כל דבר במצריים, לבסוך היא שואבת סופיות.
    פעם דווקא נשים מלאות היו אידיאל ליופי..רזות נחשבו לעניות, לא בריאות… לא נראה לי שהיו אנורקסיות מרצון פעם.
    היום אנחנו בשיאו של העבדות המצרית, אנחנו עובדים בעבודות ששונאים כדי לקנות דברים שלא צריכים.
    משתחווים להאמרים ולפלזמות.
    היהדות היא היחידה, שלא בורחת מהמציאות הזאת אלא מקדשת אותו, מכניסה אור לתוכו, כי בתוכו החשוך, ניתן לראות את האור, יתרון האור על החושך, ללא העבדות , לא נרגיש חופשיים.
    באשר לי פעם הייתי קונה תחתונים ב200 שקל,עובד יומים בשביל השטות הזאת, היום אני יושב בים עם תחתונים ב5 שקלים ומרגיש כאילו יש לי תחתונים מזהב.
    זאת הקבלה נותנת, ראשית היא מחדירה לך אור שמתקן אותך מתחלואי מצריים, שנית ברגע שאתה מתקן את מידותיך, היקום כולו משתנה סביבך ולמענך!!!!!!!!!! כלומר אם היית כעסן, אז יוזמנו לך סיטואציות נשים וכו שיגרמו לך לנוע סביב הבור הזה, אבל ברגע שתיקנת מידה זאת, כבר אין צורך, החיים נעים לעבר מדרגה חדשה, וכך גם בעבודת השם, ובדרגת הגילוי שלו, לאט לאט אתה משנה את כל המציאות, לאומת זאת וזה עיקר הפוסט הזה – כשאתה חיי ללא קבלה, ללא רוחניות, ללא עבודה עצמית – אתה דומה לבהמה – לאינסטיקנטים,לגנים המולדים, ולסביבה והתסביכים הפסיכולוגים שאתה צובר – ועל פיהם אתה חי – היקום שלך הוא סטאטי – אתה עומד במקום – אתה במשך 70 שנה אוכל טונות של חומרים, לומד כמה מסקנות, עוסק, מנהל הכל לפי הסביבה והגנים, אין לך שום חופש, אתה חי באשליה שיש לך בחירה ושיש לך חופש, הרצונות המחשבות מגיעות ממקום שרוצה רק להשיג צרכים שכבר ככה תבועים בך ביולוגית,פסיכולוגית או סוציולוגית. נאמר שמי שהולך בדרך הטבע הקב"ה יתן לו בדרך הטבע – מי שיעשה בחירות בעצמו, בשם ההיגיון – שהוא עץ הדעת – חמשת החושים הכל כך מצומצמים -וזה למאמר אחר – יקבל לפי איכות הבחירות וההסתדרות שלהם עם המרחב הפיזי המדוייק של העולם הזה אבל לעומת זאת – עם ישראל מעל המזל- מי שפועל עם האמונה בה' – הבוטח בה' חסד יסובבנו – הוא מעל הטבע כל המציאות מותאמת בשבילו – וזאת עיקר הבחירה – הבחירה בהוויה או הבחירה בהיגיון העצמי – כשאתה בוחר באחד, מתחיל לחקור אותו ולתקן את כילך שיכיל אותו ויצליח לשמור עליו אתה זוכה מעבר לבונוס של עונג בעולם הזה, אתה זוכה לתענוג הנצחי של העולם הבא, אתה זוכה לקל המציאות שלך להשתנות לכזאת וזהוא החופש היחידי – הבחירה יחידה שיש לך זה לבחור בחיים,בנצח. הבחירה היחידה שיש לך היא ככל שתתבטל למען זאת ההוויה, ככל שתחקור אותה, ככל שתבחר לתקן עוד מידה או מחשבה בך – תזכה לחופש בעתיד שלא היה מוכן או צפוי לך – כשם שהיה צפוי וידוע ומוכן בחיות השדה – החזק שורד – או באדםם עם פרמרטי הגנום והסוציאוליםפסיכוליוגים שהיו מנחים אותך.
    מסקנה בחר באחד.בחר בטוב.
    זה הכל אחד.

  8. הרצון לקבל או לתת שבי – כמו שאומרים שוטי הנבואה – ומי יודע איזה סוג של השפעה עובר עלי (האם המחשבה מגיע מהייצר הטוב או מהייצר הרע) – מאוד קשה עד כמעט בלתי אפשרי לדעת – ממש כמו ים סוף שתואר לעיל על ידי אתי. וזו פשר התגובה הנוספת הזאת שמוצאת אותי מצמורר!!!!!!!!! לאור התגובה של אתי עם חופש הבחירה של ה7 שנים הטובות והרעות של הרב:
    מיד בסיום הקריאה של הפושט של הרב – ירדתי להגיב ולשפוך את אשר במחשבתי – ורק אחר כך התפניתי לקרוא את התגובות הנוספות – לכן הדילמה ומצטער ששוב מבלבל אתכם – אם הרצון לקבל או לתת – כי זה למעשה הבילבולים שעובר בן אדם שמודע הוא שואל, הוא בוחן, כל סיטאוציה – האם התגובה שהגבתי נובעת מהרצון לקבל – תשומת לב, הנאה מפשר הכתיבה, התנצחות , או – רצון אמיתי לתת , לא לשמצור את הידע שחונן הדעת ב"ה חונן אותי ולרצות להשפיע ולהפיצו הלאה,

    בכל אופן מיש הסחרור הזה עושה לו כאב ראש יתחיל לקרוא כאן:
    קראתי את תגובתה של אתי(למעלה) שציטטה מאת הרב מיכאל לייטמן 1992 מתוך לידה רוחנית ומצאתי גומעה אותה במהירות בריכוז ובצמרור – התהליך שתואר שם – שעובר "המתפס במדרגות" והמאבקים בין שינאת הרע לבין הבחירה בטוב – הם כאילו נכתבו עלי (אני יודע שקצת "ישי" ) מתארים את כל הבילבולים, את כל "הכאפות" שאתה עובר, כל פעם מחדש, כל פעם אין לך מושג איך הגעת למצבים, איך היו נפילות רוחניות, איך נשברת פה איך שנברת שם , הרי אתה בטוח לפעמיפ שאתה חסין, אתה עושה כמה פונקציות ולא תמצא עצמך שוב למטה, אני קורא לזה (שוב מאת מועדון קרב) זה שתקעת לעצמך כמה נוצות בתחת לא הופך אותך לתרנגולת – אבל יש לך את האשליה שכן, או לפחות הרצון ואז מגיעים שומרי החומות שמרחיקים אותך בועטים בך אומרים לך אח שלי עזוב אותך באמא שך , פרוש, יש אחלה פינוקים בחוץ… ואז שוב מראים לך מלמעלה את הטוב , את גודל ההשפעה, את גודל ההשגחה שהיא כל כך עצומה עד שלא נתפסת ולצערי הרבה פעמים נשכחת, ואז ושב מחדש, יאללה אודרוב להתניע – לתחיל אולי תפילין אולי נוותר על זה, אולי נצפנף על העולם. בקיצור "בלבלו אותו אל תעשו לו חשבון" והתיאור שתואר שם וזה עיקר התובנה:
    הם העדות וההוכחה לכך שהשיטה עובדת!
    הסיפטומים שקרו לפני הפלאסיבו , כלומר לפני שידעת שיש את התסביכים האלה ואתה מוצא אותם קוראים לך, כשם שקראו לכל מקובל בפוטנציה מעידים על זה שאתה נמצא בדרך הנכונה, שאתה עובר דברים שאתה צריך לעבור ועצם הידיעה, הדיווח המדוייק על הסיטואציות הוא עוד עדות בפני עצמה – על אמיתות התכלית הזאת, על מה שתעבור , ויש בו כוח , לפחות להאיחז גם במצפה בסוף התהליך, כעוגן לכיוון הנכון והוא הנצח ותחיית המתים.
    בידיוק ברגעים הכי חשוכים, הכי מבולבלים, הכי לא ידועים- נזרק לך גלגל ההצלה, נופל לך האסימון, הסומך נופלים זורק לך חבל, כדי שלא תשכח שזה הכל אחד.

    תודה.

  9. רבקה טומן כהן

    מעוניינת לדעת היכן בספר הזוהר נאמר "הכל אחד הכל אותו הסוד"

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest