על רצון ודבקות

שאלה: ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם כותב שהנשמות "ונעשים ראויים לקבל לעצמם, כל הטוב, והעונג והנועם, שבמחשבת הבריאה, ועם כל זה, יזכו לדבקות החזקה". בשביל מה צריך טוב ועונג, אם דבקות עם הבורא הרבה יותר איכותית ונעלה מזה?

תשובתי: יש לי כלים, כלומר רצונות שבלב. בתוך הכלים האלה אני מקבל בעל מנת להשפיע ובזה עושה פעולת השפעה. כמו שהבורא משפיע לי, כך אני משפיע לו.

אבל מדוע אני עושה את הפעולה הזאת של לקבל על מנת להשפיע? – מפני שהרגשתי בושה, פער ביני לבינו. וזה עורר אותי להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך גם לקבל על מנת להשפיע, כדי להידמות לו. בכך שאני פועל למען ההידמות, אני ממלא את הכלים שלי בתענוג של השפעה אליו, ויחד עם זה, מממש את הבושה, כלומר, את הפער בינינו, ובזה משיג דבקות.

באופן כזה בתהליך משתתפים שני חסרונות:

1. החיסרון לקבל וליהנות, שנברא בתוכי על ידי הבורא. אותו אני ממלא כך כדי שהוא יקבל וייהנה.

2. החיסרון השני מגיע אליי כתוצאה מהבושה. אני עושה "צמצום" וממלא אותו בהשגת המהות עצמה של הבורא. אז אנחנו משתווים איתו, ואני משיג דבקות.

הבורא מצטייר לי כ"פרצוף" רוחני, שמורכב מ"גוף" ו"ראש". למטה אנחנו משתווים עימו ב"גופים", כלומר, הרצון שלו להביא טוב לנבראים שלו, והרצון שלי לקבל הנאה. ולמעלה אנחנו משתווים ב"ראשים", כלומר בכוונות. לכן הדבקות נוצרת דווקא למעלה.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר" של בעל הסולם, 28.06.2012

ידיעות קודמות בנושא:
שלבים של דרך גדולה
מחוץ לזמן
לעמוד בפני הגדלות