סוף התפתחות האגו

הטבע תמיד דחף אותנו באופן אגואיסטי קדימה, תמיד הלכנו בצורה עיוורת אחריו, כלומר, הרצון שלנו תמיד דחף אותנו באופן אינסטינקטיבי למלא את עצמנו יותר ויותר וככל שהוא התגלה בנו, אנחנו שאפנו לעושר, לכבוד, לשליטה, למושכלות, לכל דבר.

בסופו של דבר, השגנו שובע מסוים והאגו שלנו ננעל, אפילו אי אפשר לומר שהוא ממשיך לגדול. קיימת איזו רצועה של הערכה מחדש של הערכים שלנו: "האם זה נכון להמשיך להשתוקק להשגת כבוד, מושכלות, עושר, שליטה? האם בזה מסתכמת המשמעות של ההתפתחות שלנו?", זה מצד אחד.

מצד שני, אנחנו רואים שהתלות שלנו זה בזה מחייבת אותנו להכניס איזה שהן נוסחאות בינלאומיות, בין מדיניות, כלכליות, שצריכות לקחת בחשבון את התלות ההדדית שלנו, כלומר, אם יהיה לי רע אז גם לך יהיה רע, כמה שזה לא ייראה לי עכשיו אגואיסטי. אני עד היום מנסה לבנות את האושר שלי על דיכוי האחרים, את השליטה על כך שאני חזק יותר מהאחרים, שאני צובר יותר.

אבל, אותה אירופה היא דוגמה מובהקת עד כמה היום התלות ההדדית קובעת את גורלו של כל אחד, ואי אפשר סתם כך לנתק אף מדינה מהאיחוד האירופי, כמה שהם לא ירצו בזה. אולי הכלכלנים לא תופסים את זה עד הסוף. אנחנו לא יכולים להתנתק מכל העולם.

התלות הזאת נמצאת בתוך הטבע עצמו, בקשרים הפנימיים בינינו. והכלכלה, שמשקפת בסך הכול את היחסים החיצוניים האגואיסטיים שלנו, כבר לא יכולה לקבוע אותם כך, כפי שקבעה קודם: כמה אני לך, כמה אתה לי, אחוז על אחוז וכולי. התעשייה, המסחר הבינלאומי, היחסים ההדדיים הבינלאומיים לא יכולים להמשיך להתפתח בצורה כזאת.

אנחנו צריכים לקחת בחשבון את האינטגרליות של העולם. ואם לא נהיה תואמים לאינטגרליות הזאת, לא נוכל להבין איך אנחנו צריכים להתקדם בהתאם לעולם, בהתאם לטבע. היום אנחנו מרגישים את קריאת התגר של הטבע, את הלחץ שלו עלינו רק כדי להתחיל לשנות את עצמנו בהדרגה בהידמות אליו. אף פעם לא היה דבר כזה קודם לכן.

אם מסתכלים מנקודת מבטה של האנתולוגיה, אז הטבע תמיד דחף אותנו להתפתחות אגואיסטית. ועכשיו, להיפך, הוא מראה לנו שההתפתחות האגואיסטית הסתיימה, כלומר אנחנו סיימנו להתפתח בדרגות ה"דומם", ה"צומח" וה"חי", שבהן הטבע דחף אותנו באופן אינסטינקטיבי קדימה, לכן הדרגה הזאת של התפתחות האדם נקראת "בהמית".

אבל עכשיו אנחנו צריכים להתחיל להתפתח בדרגת "אדם", כאשר כולנו מבינים ותופסים את העולם הסובב בכזאת מידה שמתחילים לשנות את עצמנו לפיו. לא העולם, לא הטבע מחייבים אותנו להשתנות באופן אינסטינקטיבי, בכך שמזמינים בנו כאלה רצונות, שאילצו אותנו לבנות חברה, כלכלה, טכנולוגיה וכולי, היום כל זה כבר לא קיים.

השלב הבא של ההתפתחות שלנו, ככל הנראה הוא כזה, שהטבע מראה לנו את עצמו בצורתו החדשה, האינטגרלית, כפי שהיא באמת, ובה הכול מקושר הדדית, והוא אחד. ואנחנו, כחלק המרכיב שלו, איננו תואמים לו וצריכים להגיע לאותו הצורה האינטגרלית במבנה של החברה שלנו: בפוליטיקה, בכלכלה, בפיננסים, בכול.

מתוך התוכנית "המשבר הגלובלי. מחסור במשאבים", 01.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הפיתרון הפשוט של הבעיות הכלכליות
מי יוצר את המחסור?
בכוחות משותפים נגד האגו האישי