דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מספיק להשתעמם, מתחילים לעבוד!

מספיק להשתעמם, מתחילים לעבוד!

שאלה: מהו השורש הרוחני של האדישות?

תשובתי: השורש הרוחני של אדישות נובע מתוך מצב המנוחה שאליו נמשך האגו שלנו. זה המצב האגואיסטי השפל ביותר. אני שוכב, לא עושה כלום, ממלא את חוש הראיה שלי בתמונות מעניינות, ממלא את השמיעה בצלילים נעימים, ממלא את פי במזון טעים ואת אפי בניחוחות נעימים. אם אני מילאתי את עצמי לגמרי, אז לא נשארים בי שום חסרונות, ואם אין חסרונות אז אין תנועה. אפשר ליהנות מהשקט!

שאלה: אז כיצד מתגברים על האדישות, במיוחד בזמן הסדנה, כאשר אני פתאום משועמם ואדיש?

תשובתי: אני לא מבין כיצד אפשר להשתעמם בסדנה אם היא נותנת לי הזדמנות כזאת לעבודה? אני מקשיב לחברים וכולי בוער, קודם כל עליי להתכלל בתוך כל אחד. אחד מהחברים מדבר שטויות, אבל אני מבטל את עצמי ונכלל בתוך דבריו, מקבל אותם כדברי אליהו הנביא. אני נכנס לתוך החבר ורוצה לחיות בתוך דבריו, שהם רק סיבה להתכלל בו. אחריו מדבר חבר אחר שמתחיל להתפלסף, אני בקושי מחזיק מעמד עד שהוא מסיים את דבריו. כאן יש לי עבודה אחרת, אני נכלל בתוכו, סובל ורואה עד כמה דבריו נכונים או לא. כל זה לא כדי להעביר ביקורת על דבריו, אלא כדי לעזור לעצמי להתכלל בו עוד יותר. ככל שהאגו שלי מבקר יותר את חבריי, הוא עוזר לעצמי להתעמק עוד יותר בתוך כל אחד מהם.

אחרי שאנחנו מסיימים את סיבוב הדיונים, אני נכלל בתוך כל אחד מהם וממש "מתפוצץ" מהחוויות שממלאות אותי. ואני לא מלא בדבריהם, הרי אני אפילו לא זוכר מה הם אמרו, אלא אני מלא במאמצים שלי להתכלל בתוכם.

צריכים להסתכל על הסדנה כעל הזדמנות להתכלל בתוך החברים, על אף הביקורת שלי. בהתחלה נדמה לי שחבר אחד מדבר שטויות, חבר אחר מדבר יותר מדי, השלישי בכלל לא שמע את השאלה, הרביעי אפילו לא מבין לאן הוא נפל. אבל כל זה לא חשוב! גם אם אני הייתי נוסע למקום אחר לעשות דיון של "שולחן עגול", אז גם שם אני הייתי נכלל בתוך בני שיחי והייתי עושה את אותה העבודה. אני לא הייתי מקבל מהם פחות ממה שאני מקבל כאן.

איך אפשר להשתעמם אם אני כל הזמן נמצא בעבודה. לא חשוב מה אומר החבר, אני משתדל להתעמק יותר ויותר ולהרגיש את החלל הפנימי שלו. כל אחד מהם עבורי הוא כמו רחם. על ידי החיבור ביניהם אני בונה את הרחם, אני נכנס לתוכו ומרגיש את עצמי בתוך חלל כלשהו, בתוך האדם.

כל חבר הוא הסביבה שלי. ואחרי שמסיימים את המעגל השלם, אני בונה מהם בועה, שׂק של מי שפיר בתוך הרחם. אני מרגיש את עצמי כתינוק. אני נכנס לתוך החבר ומגלה שם חלל פנימי, משתדל להתרגל אליו ועל ידי המחשבות והדחיות שלי אני מתחיל לזהות מה יש בו.

תתחילו לעבוד! העבודה הפנימית הזאת נקראת "ישיבת חברים" ולא ויכוחים בנושאים זרים.

מתוך שיעור על פי מאמרו של הרב"ש "ענין יניקה, ועיבור", 14.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
קנאה וכבוד מרימים את העצלן מהספה
להרוס את קיר האדישות
מאמץ בזמן הסדנה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/AMi86

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest