קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: המקובלים הגיעו להסכמה, והמון בני אדם ברחבי העולם מסכימים לכך, מוכנים אליה. אז מה חסר לנו?
תשובתי: חסרה הכרת הדחיפות. כל מה ששייך לרוחניות, ניתן ליישׂם רק כאשר אין ברירה, בנחיצות דחופה: או חיים או מוות. כמו ליד הר סיני: או שאתם תתאחדו או שכאן יהיה מקום קבורתכם. אין בכוחו של האדם, אפילו לא בשמץ של עניין, לצאת מאהבה עצמית, עד שלא יראה שאין לו ברירה אחרת.
לכן כל החלטה בדרך דורשת שיָלְקו אותנו במכות קשות: בפחדים, בדאגות, בסכנה לאבד הכול. זו נקראת "דרך ייסורים". כי הרי הבורא מהווה את החוק הכללי והמקיף של הטבע שאינו יודע פשרות ופרוטקציות. האפשרות אחרת היא להתקדם בעזרת האור שמשפיע על המצב ומראה לנו את האמת. אז כל אחד תומך ומחזק את כולם ומוכן לעזור לכולם, כדי שהקבוצה תרגיש נחיצות ומוכנות לגלות את המצב האמיתי.
אם אנחנו הולכים אליו כולנו יחד, זה כבר לא נראה לי כל כך נורא, כמו במצב עם האסונות. כי בכך שאני סובל ומתייסר, אני עדיין נשאר אגואיסט ורק רואה לפניי איום. אך אם אני מבטל את עצמי בפני הקבוצה, אז מספיקה לי מאית מהייסורים כדי לתפסם כמידה שלמה. כשאני מרכין את הראש בפני החברים, אני מגביר את הרגישות שלי כלפי הייסורים. כעת אני סובל מזה שאני שקוע באגואיזם. בקבוצה אני הופך להיות רגיש יותר, ולכן אם מראים לי עכשיו מֵאית מהאגו שלי, אני מרגיש סבל גדול ומוכן להיפטר ממנו, כאילו שהרגשתי את מלוא עולו.
זה מה שנותנים החברים, הם חולקים עימי את המשׂא שלי, כמו במשל על מלך שהיה צריך להעביר את כל אוצרו והונו למדינה רחוקה. הנתינים שלו, בהיותם אגואיסטים, היו גונבים את כל רכושו ולכן הוא נתן לכל אחד מטבע אחד. אין שום טעם לגנוב מטבע אחד, ולכן כל אחד הביא את המטבע למקומו המיועד.
אם אנחנו הולכים יחד, מרכינים ראש זה בפני זה, אז אין לי צורך לחוות מלחמת עולם. מספיק שאנחנו משקיעים כוחות ולא משׂיגים שום דבר, זה כבר מזמין ייסורים שעושים את עבודתם. כי הרי לאחר שנים עדיין אין לי שום דבר. הכיצד? מה מתרחש כאן? – האיחוד מגביר את הכאב במאמצים חסרי התועלת. זה יהיה מספיק, כדי שבבריחה ממנו אני אעלה למעלה יותר, למדרגה הרוחנית, ואעביר את החלק שלי באוצר הממלכתי.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 28.10.2010
ידיעות קודמות בנושא:
די לקחת שוחד מהאגו
דרך ארוכה לאיחוד
