דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לפרוץ דרך הקוצים אל החרות

לפרוץ דרך הקוצים אל החרות

Laitman_2011-02-25_9222.jpg

אנחנו מתחילים את עבודתנו עם הסביבה בתקופה כזאת שנדמה לנו כאילו שהכול בסדר, ואנחנו מצליחים להתחבר איתה ולדלות ממנה כוחות. האדם בינתיים לא תופס את הרצון לקבל שלו כשונא שלו. התקופה הזאת נקראת "שבע שנות שובע".

בזמן הזה הוא לא ממש נזקק לבורא, ומתחיל לחשוב עליו רק כאשר, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". הוא לומד, מבצע כל מיני עבודות עם האחרים, אבל אחר כך הוא מתחיל להבין ששום דבר לא הולך.

ולא במובן הזה, שאנחנו לא מקבלים מילוי אגואיסטי. על זה אנחנו יכולים לצעוק כבר מהיום הראשון. אבל אנחנו רואים שלא נצליח להשיג חיבור ומתחילים להבין, שהחיבור אפשרי רק למרות האגו, נגד האגו, מעל האגו. ואנחנו לא רוצים את זה! ולכן, נופלים ומתייאשים ומתחילים לחשוב: "בשביל מה לנו כל זה".

אנחנו נחלשים, נרדמים, מאבדים טעם ועניין. אנחנו כאילו מתנתקים מהחיים, והחיים הרוחניים והגשמיים נראים לנו תפלים באותה המידה. אם נעלם הרצון, אז אין לנו כוח להזיז את עצמנו מהמקום. כך אנחנו בנויים, לפי העיקרון הזה פועלת המערכת הביולוגית.

האדם רואה שאין לו שליטה על עצמו. בהדרגה נפקחות לו העיניים, והוא מתחיל לחפש באילו אמצעים אפשר להשפיע על המצבים שלו כדי להזמין התקדמות. והוא מבין שההתקדמות היא לא בלהרגיש את עצמו טוב, כאילו שלקח איזה סם.

לכן, התורה יכולה להפוך ל"סם המוות", אם האדם עובד רק כדי לקבל ממנה איזו הזנה אגואיסטית: יותר לדעת, להבין, להרגיש, לקשט את חייו. כלומר, הוא בודק את מצבו לפי אותם הסיבובים שמבצע המנוע האגואיסטי שלו והוא חושב שמתקדם. כי האגו שלו הרי מקבל אנרגיה של חיים.

אבל אם הוא עובד עם הסביבה הנכונה, אז האור שמגיע פועל עליו ומקלקל לו את האידיליה הזאת. הוא מתחיל לבדוק את עצמו לא סתם כלפי ההרגשה הטובה, אלא גם מברר מה הן התוצאות, בשביל מה הוא עובד.

האור כל הזמן משפיע על האדם ובסופו של דבר הוא מבין, שעובד למען האגו שלו ואז הוא מאבד את הטעם בעבודה הזאת. הוא רוצה להתעלות מעל זה, בכך שמקבל מהאור ערכים חדשים. הוא לא רוצה להיות חיה קטנה שמצייתת לרגשות שלה: הרגשה נעימה זה טוב, הרגשה לא נעימה זה רע, קיבל קצת יותר אנרגיה, אז מתעלה, מאבד אנרגיה – נרדם. האדם לא מסכים להמשיך בצורה כזאת!

וסוף סוף הוא מחליט שהעיקר עבורו, זה הקשר עם הבורא, ולא חשוב דרך אילו מצבים הוא עובר. כאלה תיקונים עושה בו המאור המחזיר למוטב ומקנה לו כאלה ערכים. זאת כבר במשהו "עבודה למעלה מהדעת". ולמרות שהיא עדיין אגואיסטית, בעבדות מצרים, אך היא כבר לפני היציאה לחופשי.

עכשיו האדם מרגיש את עצמו בגלות האמיתית, תחת המכות של "פרעה". הוא מתחיל בבירורים עדינים: "אני מוכן להתחבר עם הבורא כי החיבור הזה נעים לי, אבל מה לעשות אם הוא לא נעים? האם אני יכול תמיד לתפוס את החיבור איתו כטוב, על אף ההרגשות הרעות בתוך הרצון לקבל שלי? ואולי זה אפילו עדיף, כי זה מבטיח שאיני משוחד באגו שלי, כדי שאני לא ארוץ כמו גנב לפני כולם ואצעק: "תתפסו את הגנב"."

האדם כבר משתוקק לעבוד כמה שפחות לתועלת עצמו, כדי לא לקבל שום שׂכר בתוך האגו. אבל הבורא עושה לו כל מיני "תרגילים", כדי להראות לו שבכל זאת הוא עבד למען עצמו. כך הוא עושה בירורים יותר ויותר עמוקים, עד שמכיר בנחיצות להתעלות מעל לרצון לקבל שלו ולעמוד בינו לבין הבורא, כדי לקבל בעצמו את ההחלטות.

הודות לכך, הוא רוכש "ראש" ו"פרצוף רוחני". הבורא זה האור העליון: "אור מקיף" ו"אור פנימי", והאדם מקבל ביחס אליו החלטה עצמאית, מעל לרצון לקבל שלו וההרגשות. זה מסמל שהוא יוצא ממצרים לחרות.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 10.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
חלק האדם שבמנוע
היחיד שיעזור לי
הסוף של עבדות מצרים קרוב

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest