דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / לעשות סיכום של כל השנה

לעשות סיכום של כל השנה

אם בינתיים אני לא מרגיש דחף לא רצוני המובן מאליו, לדאוג לחברים כמו לתינוק שלי, כמו לאדם היקר לי ביותר, בהתאם למדרגה הגשמית הנוכחית, אז אני לא מרגיש דאגה כזאת גם כלפי הבורא. גם אם אני חושב עליו, אז רק כעל מקור למילוי שלי. וזה הפוך לגמרי למה שאני צריך להגיע.

כלומר, הבעיה היא, שאנחנו מגלים שאין לנו רצונות ומחשבות נכונים, שהם כולם רק על מנת לקבל. כאן נחוצה עבודה כדי להזדקק יותר ויותר לנוכחות הבורא, לשליטתו ולעזרתו, שיעזור לנו להתקשר עם הקבוצה. יחד עם החברים צריך לדרוש את נוכחות הבורא בנו שתאפשר לנו להתחבר.

אבל היכן החיסרון הזה? לשם כך אנחנו פונים לכל העולם, מרגישים שדווקא שם יש לנו הזדמנות להשקיע את כל הכוח שלנו.

לא כולם מסכימים עם כך. ישנם כאלה שלא מבינים מדוע אנחנו צריכים לפנות לעולם ולתקן אחרים, כאילו אנחנו חייבים להם משהו. הם לא מבינים מדוע צריך לעשות זאת. אבל כדאי להבין שבלי פנייה לעולם אנחנו לא יכולים לתקן את עצמנו.

כאשר אנחנו ניקח מהעולם את החסרונות כדי לתקנם, אז יהיה לנו צורך יותר גדול לפנות לקבוצה, לבורא. הלוואי שמעכשיו העולם ילחץ עלינו יותר ויותר. אנחנו יוצאים אל העולם ורוצים לעזור לו, ואז האנשים בתגובה יפנו אלינו. בצורה כזאת אנחנו מתקדמים ביחד בצורה טובה ונכונה ב"דרך האור" על ידי "אחישנה".

אבל אם אנחנו לא פונים לעולם כדי לתקנו בזמן הנקוב ואם אנחנו מאחרים, אז העולם מתחיל ללחוץ עלינו באכזריות גדולה. אז כבר אין לנו אפשרות לספוג את החסרונות של העולם. הרי אנחנו לא יצאנו לאנשים ולא רצינו להתחבר איתם, אלא ברחנו מהם.

לכן, הפנייה לעולם הכרחית כדי לפנות לקבוצה ולבורא, להרגיש נחיצות בכך. וכבר בהתאם לזה אנחנו יכולים לפנות לבורא ולדרוש ממנו תיקונים שיכולים לעבור דרכנו לאנשים. אנחנו כ"בכור הנוטל פי שניים" נתקדם.

אחרת, תפילתנו לעולם לא תהיה נכונה. גם בזמן הפנייה לקהל, התפילה תהיה "לא לשמה", כלומר, לא לטובת הבורא, לא להשפעה האמיתית. בינתיים, אנחנו עושים את הכול בהתאם למדרגה שלנו, רוצים להיטיב את מצבנו ולכן רוצים להתקדם לרוחניות, כביכול לקראת ההשפעה, אבל כדי שיהיה לנו טוב כתוצאה מזה.

זה נקרא "לא לשמה", אבל האור משפיע עלינו ומתקן אותנו. עלינו רק לסדר את מהלך העבודה: פנייה לקהל, לקבוצה, לבורא. זאת צריכה להיות תפילה בציבור, והמטרה הסופית של פנייתנו היא לעשות נחת רוח לבורא, ולשם כך אנחנו צריכים להביא לו את כל "הכלים השבורים".

לכן, במצבנו ובזמננו, כפי שאומר בעל הסולם "עת לעשות", בחודש אלול לפני ראש השנה, כלומר בזמן ההכנה למדרגה החדשה, בחודש שמסכם את כל השנה, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לבקשה.

מתוך שיעור על פי המאמר מתוך ספר "שמעתי", 04.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
חזרה להשפעה
חג לציון המדרגה החדשה
הזכות לאהוב

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/TAMaC

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest