קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מהותו של המשבר העולמי מסתכמת בכך שהאנושות "נתקעה", "שקעה" בטבע ואינה יודעת כיצד לנהוג. הטבע הפנה אלינו את צידו הקפדן והמחמיר, מאיים במשברים בכל התחומים, ולנו אין תשובה לקריאת תיגר זו. זו לא אשמתנו, אנחנו בני אדם והתפתחנו בתוך הטבע שלנו ולמה שהגענו, הגענו. גם אם הייתה לנו הזדמנות להחזיר את הזמן לאחור בכמה מאות שנים, היינו שוב הולכים באותה הדרך. מפני שכזה הוא הטבע, זאת המהות שלנו, והרצון אגואיסטי הולך וגדל עם כל הנגזרות שלו. הקידמה המדעית-טכנולוגית, התעשייה, התרבות, החינוך, החברה האנושית, אלה תוצאות טבעיות של האגואיזם, ואין מה לעשות עם זה.
עד עתה התפתחנו לפי הוראות הטבע שלנו. אז כיצד אנחנו יכולים להשפיע עליו, לתקנו ולו במעט, כדי לשנות את הכיוון? האם התרחש בהיסטוריה דבר דומה לזה? אף פעם. במקרה הטוב, אנחנו יכולים לזהות תוצאות של ההתפתחות שלנו, טובות או רעות, בהתאם לנקודת מבטו של הצופה. אך הרכבת הזאת, היא נוסעת יותר ויותר הלאה, ויכול להיות שבאמת אין לנו ברירה אחרת וכך נתקדם?
מחקר הוא מחקר. אנחנו מביטים מחלון הרכבת על הנוף החולף. תחילה הוא נוצץ בכל מיני צבעים, שמיים כחולים ובהירים, שׂדות ירוקים השטופים באור השמש. אחר כך הצבעים מתחילים לדהות, הירוק מתחלף לעיתים תכופות יותר בחולות, מבצבצות מִזבלות, בוץ ולכלוך, תעלות ביוב, השמש מוסתרת בעשן וערפל… האם אנחנו יכולים לעשות משהו או שהרכבת תעבור את המסלול הזה עד סופו? נסגור את החלונות ומה שיהיה יהיה?
יש כאן הרבה סימני שאלה, אך חכמת הקבלה כלל לא דנה במסלול הזה, ולאן הוא יוביל אותנו. היא עוסקת בשורש הבעיה: אנחנו נוסעים ברכבת של האגואיזם שלנו, שכל הזמן גדל. ההתפתחות בפני עצמה, היא דבר הכרחי, אך האם אנחנו נוכל לכוון אותה לאפיק אחר?
בואו נדחה את הדרך האגואיסטית, שבה אנחנו לא יכולים להגיע לשום הסכמה בינינו ורק גורמים נזקים לעצמנו ולטבע. כל אחד חושב רק על עצמו, ולכן אנחנו בהכרח הורסים את החיים שלנו ואת הסביבה הסובבת אותנו.
מה אם, במקום זה נתאחד באהבה? האם אז נתחיל להתייחס אחרת לטבע, לסביבה? האם אז היינו מדללים את אוצרות הטבע? האם היינו שׂורפים את הדלק בכמויות אדירות? האם היינו זורקים אוכל, בזמן שמיליארד בני אדם גוועים ברעב? האם היינו מולידים ילד אחד כאן ואחרים מולידים עשרה במקום אחר? האם היינו יכולים אז להשׂיג איזון כלשהו?
ויכול להיות שאולי, לא היה לנו צורך להגיע לאיזון בינינו בדיבורים? אלא שהיחס עצמו בין אדם לאדם, ולעולם בכללות היה מתקן את העולם הזה? ואז הרכבת עצמה הייתה משתנה, היא כבר היה נוסעת קדימה בצורה אחרת? יכול להיות שעל ידי תיקון היחס שלנו, היינו מספקים שפע של משאבי טבע, של יבולים, כדי שלכולם יספיק די והותר?
בעל הסולם כתב בעיתון "האומה": "כדור ארצינו די עשירה לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכרת חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במדה שוה, – והקץ לכל הצרות!".
אם רק היינו יכולים להשׂיג איחוד, השתתפות הדדית, אהבה, אז לכולם הכל היה בשפע. הרי אז האור העליון היה ממלא את כל הצרכים שלנו. הטבע עצמו היה משתנה מבפנים.
מתוך שיעור בנושא "בעיות העולם", 18.05.2011
ידיעות קודמות בנושא:
המשבר כאמצעי להתקדמות רוחנית
עד טיפת הרעל האחרונה
ללמוד לעבוד על פי התוכנית החדשה
