דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כל העולם תמורת כוס קפה

כל העולם תמורת כוס קפה

שאלה: האם סדר הפעולות הפנימיות שלי ביחס לבורא, הוא זהה במקרה שרע לי או במקרה שיש לי רגשות נעימים?

תשובתי: בדרך הרוחנית רגשות רעים זה לא ייסורים במובן הרגיל, אלא "ייסורי אהבה".

תאר לעצמך שאתה עושה הזמנה במסעדה. מדוע לא מביאים אותה מייד אפילו אם הכול מוכן? נותנים לך זמן לדבר עם השותף שלך או לשבת סתם כך, וזה לא במקרה.

פעם אחת, ידיד שלי הלך לבחור לעצמו מכונת קפה עבור המשרד שלו, וזו הייתה אמורה להיות מכונה כזאת שלכל מנה דרושות 15 דקות להכנה. היה דרוש לו זמן לשיחה שלווה עם הלקוחות.

זה מה שנקרא הכנת הרצונות, בהכנה הזו אנחנו מזלזלים בדרך כלל. אנחנו רוצים "לבלוע" את הכול וכמה שיותר מהר, אך גישה כזאת אינה נכונה. זו הסיבה שאנחנו לא מרגישים את טעם החיים, את משמעות החיים. הצורך בהסתרה הרוחנית הוא רק בכדי לעורר בנו רצון חזק ונוקשה.

שאלה: אז במה צריך להיות ממולא זמן השהייה לפני הפגישה עם הבורא?

תשובתי: אני עורך הכנה, אני משתוקק אליו בצורה נכונה, ואז אני יכול להבחין בקשר, למשש את המגע. כתוב: "ואכלתי ישן נושן". אני לא מגלה שום דבר חדש, הגילוי שלי מהווה תוצאה ישירה מסיום ההכנה הזו.

הרי גם עכשיו אני נמצא בעולם אין סוף, אך איני רואה אותו, אני לא שם לב לקשר ההדדי בין בני האדם, לא מבחין בפעולות הבורא, לא מרגיש בתוך הגלים של הכוח הזה המשנה את הכול. רק תופעות זעירות נגישות למבטי. כך שהכול תלוי בהכנה.

הבעיה היא, שאת מכונת הקפה בעלת "כושר עמידה" זה או אחר אני בוחר בעצמי, ותקופת ההכנה לא נקבעת על ידי ואני לא יודע מתי היא תגיע לסיומה. לכן כדאי להזדרז. חשוב מאוד כיצד נתמודד עם תקופת ההכנה. היא כבר החלה והגורל של כל העולם טמון כאן בנקודה הזו…

שאלה: אז איך להשקיע את כל הכוחות כדי לא לאבד זמן?

תשובתי: קודם כל, האם אתה משתדל להשפיע לבורא? או שאתה פשוט רוצה כמה שיותר מהר לקבל את ה"קפה" שלך? למי אתה מייעד את התענוג מהיגיעה שלך? הרי יש לך הזדמנות להשפיע לו נחת רוח.

מה זה עבורך, עול או זכות גדולה? אם זו זכות אז אתה יכול כמה שיותר מהר לסיים את העניין ולהכין עבורו את הטוב ביותר. ואם זה עול, אז אתה בורח עד הרגע האחרון: "הזמן לוחץ, אין מה לעשות, חייבים לפעול…". הגישה קובעת את הכול.

אתה יכול לזרז את זמן הכנת ה"קפה" בלי לחכות 15 דקות. מאז שהתגלה ספר הזוהר וחכמת הקבלה יצאה לעולם, אתה יכול לסיים את כל התהליך במהירות ולהגיע לגמר התיקון.

אל תחכה שיעברו ששת אלפים שנה – תעשה את זה היום! אם נתנו לך אמצעים לכך, הזמן כבר לא "משחק תפקיד". אם אתה מחכה אתה מתקדם "בעיתו", לפי תוכנית הטבע, בלי להוסיף את היגיעה מעצמך כדי מראש להציג לבורא את התוצאות.

אז תזרז את עצמך תתחבר עם החברים, כל הזמן תחזיק בכוונה, בכל הכוח תימשך למטרה ותבין שכל ההפרעות בדרכך הן לטובתך, עוזרות לך להתחבר לחברים, ללימוד, לכוונה. ואם כבר קיבלת הזדמנות כזו אתה חייב לממש אותה.

שאלה: הרי כל החברים כבר עושים את זה. אז מה הבעיה?

תשובתי: אתם לא מבקשים. ניתנה לכם הזדמנות דווקא בשביל הבקשה. אז תבקשו!

שאלה: אבל אנחנו חושבים על זה ומבקשים את זה כל הזמן…

תשובתי: אם הייתם מבקשים כמו שצריך, האם באמת לא הייתם מקבלים תשובה? זאת אומרת שהבקשה שלכם עדיין לא שלמה. חסרה כמות או איכות היגיעה.

והעיקר כאן, זה האיכות. בעל הסולם כותב על כך באות יח' ב"הקדמה לתע"ס":

"ואם מי שהוא עסק בתורה (בחכמת הקבלה) ולא הצליח להעביר היצה"ר (האגו) ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת (לתיקון)."

אני קיבלתי התעוררות מהבורא, הוא הדליק בי ניצוץ ועכשיו אני צריך להמשיך ולעורר את עצמי, להוסיף כמות וכן לעבוד על האיכות: לבדוק מדוע ובשביל מה אני עושה את זה, למה אני מכוון. בכללות אני זקוק לכלי, לרצון, חיסרון בכמות ובאיכות נכונה. אם אני אצבור מידה נכונה הנצרכת לגילוי האור העליון הוא מייד יתגלה. הרי הוא כאן, הוא מוכן ומזומן.

בפיזיקה ישנו מושג "קוואנטה", של המנה המינימלית של האור. אז כשייווצר בי חיסרון לקוואנטה של האור אני אגלה אותו בדרגה הראשונה שנקראת "נפש". לאחר מכן, אני אבנה חיסרון גדול עוד יותר, אני ארצה "קוואנט בריבוע" – ואגלה את "אור הרוח". כך הכלי גדל בכל פעם גם בצורה כמותית וגם בצורה איכותית.

רצון, זה מה שאנחנו צריכים. למען זה אנחנו כל הזמן מדברים על ביטול עצמי ועל "צמצום", מקיימים סדנאות, כדי לבטא, ללבן את הרצון.

אז מדוע לאחר השיעור אני לא מרגיש דאגה לחברים, לא רוצה שאש הרצון תניע אותם להתקדם? מדוע אני לא מרגיש אותה דאגה מצידם, לא מתלקח מהלהבה שלהם? אין דאגה, אין אחריות כללית עלינו, על העולם, וכמובן על הבורא שנתן לנו הזדמנות.

הרי למעשה הדאגה עלינו ועל העולם היא קטנה ואגואיסטית, אבל צריך להתחיל ממשהו. בפועל יש לנו הזדמנות להשפיע לבורא, אבל בכיוון הזה אנחנו בכלל לא רוצים לפנות. במילים אחרות יש לנו עוד מה לעשות. אל תחכו עד שהקפה יהיה מוכן…

בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר, 11.02.2016

ידיעות קודמות בנושא:
אף מאמץ לא נעלם מבלי להשאיר עקבות
הגאולה מגיעה כהרף עין
הרצון לרצון

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/k0iGQ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest