יציאה מחוסר הכרה

כנס הקבלה העולמי במוסקבה, שיעור מס' 1

חכמת הקבלה אינה מתגלה מעצמה, אלא מתוך כך שבני אדם בהתפתחות שלהם מגלים אותה. היא מדברת על כך שלפי תוכנית הבריאה, אנחנו צריכים להגיע שוב לנקודת המוצא שלנו.

מלכתחילה נברא רצון אחד, והמצב הראשון הזה נקרא "עולם אין סוף". במצב הזה, הרצון והאור שברא אותו, נמצאים בהשתוות מוחלטת, בדבקות מוחלטת, בהשלמה הדדית מוחלטת. כאן הרצון מתמלא באור, אך זהו רק מצב ראשוני (עוּבָרִי) של הנברא העתידי, הוא עדיין לא מרגיש דבר. לכן תחילה הוא צריך להפוך להיות הפוך מהבורא, הפוך מהאור.

כדי להתרחק לגמרי מהמקור, הנברא עובר דרך חמישה שלבים מיוחדים של התפתחותו, שנקראים "עולמות". כך מתרחשת ירידתו של הרצון הזה, כלומר התרחקותו העקבית מהמצב הראשוני.

העולם הראשון נקרא "אדם קדמון" – "אדם", זהו אב טיפוס של האדם העתידי. אחר כך "עולם אצילות" – עולם של האצלה, וכן הלאה, בריאה, יצירה ועשיה. חמישה עולמות, חמש ירידות עוקבות, התעבויות, הסתרות, יציאות של האור מתוך הרצון שאותו הוא ממלא. כל מצב שהוא המצב הבא זה כאילו אותו עולם אין סוף, רק שהאור נמצא שָם בצורה נסתרת יותר.

גם היום אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, אין משהו אחר. רק שהמצב הזה נסתר מאיתנו מאחורי מסכים פנימיים, מאחורי מסתירים רבים. אנחנו צריכים לגלות אותם, להשיל אותם מעצמנו, כמו קליפה, ואז אנחנו מתחילים בהדרגה להרגיש את עצמנו בצורתנו האמיתית.

מצבנו בעולם הזה, דומה לאדם ששוכב ללא הכרה. כאן אנחנו נמצאים בהסתרה מוחלטת, כאילו שאיבדנו לגמרי את ההכרה, ואנחנו נמצאים באיזה פעפוע כזה שנדמה לנו כאילו קורה כאן משהו.

אם אנחנו נבצע על עצמנו מאמצים מסוימים, לחזור להכרה, אז אנחנו נעלה בהדרגה את עצמנו למצבנו ההתחלתי. רק שהוא כבר יקרא מצב ה"ג'".

זה גם כן עולם אין סוף, שאליו אנחנו עולים בדיוק באותן המדרגות של העולמות שעברנו במידת ירידתנו, כשאיבדנו את הרגשת השלמות, ההימצאות המלאה באור. בכך שאנחנו עולים בהדרגה באותן המדרגות, אנחנו נרגיש השׂגה, יציאה ממצב של חוסר הכרה להכרה.

היציאה הראשונה ממצב של חוסר הכרה למצב של הכרה נקראת "גבול" או "מחסום". העיקר בשבילנו זה לעבור את "המחסום" הזה, לצאת מהניתוק המוחלט של הרגשת הטבע הכללי.

עכשיו אנחנו מרגישים את הטבע רק בצורת העולם שלנו, תופסים אותו לא דרך הרצונות הרוחניים. אנחנו איתכם מרגישים עולם במצב מנותק לחלוטין, ולא מנצלים את אותם המכשירים שיש ברשותנו בנפח המלא של הבריאה.

אנחנו מרגישים את עצמנו דרך חמשת החושים שלנו: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. באופן כזה ההרגשה העצמית שלנו עוברת דרך הגוף הבהמי. ואחר כך בפנים, במוח שלנו, מופיעה תמונה מסוימת. בחלק האחורי של המוח יש לנו סוג מסוים של "מסך", שעליו מוקרן כל מה שאנחנו תופסים. וכל זה מתחבר לתמונת עולם אחת.

זה לגמרי אינו מה שנתפס בזמן היציאה מהמצב של חוסר ההכרה. ברגע שאנחנו עוברים מחסום, אנחנו מתחילים להרגיש מצבים אחרים לחלוטין, אנחנו מתחילים להרגיש בפנים אור. הרצון שלנו מקבל לתוכו מילוי על ידי תענוג, על ידי ידיעה על העולם האמיתי, ואז בתוכנו מצטיירת דווקא תמונה כזאת.

מחשבתו של הבורא, המחשבה ההתחלתית של האור, מורכבת כך, כדי ליצור רצון (האור הוא ראשוני והרצון הוא משני) ושהרצון הזה, כלומר הנברא, יהפוך להיות שווה לאור לפי המעמד, לפי העוצמה, לפי ההרגשות. מובן שהמצב הזה נמצא מעל לעולם שלנו, כלומר מעל לזמן, תנועה ומקום, מעל לחלוקה לחיים, לידה, מוות, מעל לכל זה. בכך שאנחנו נגלה בתוכנו את ההרגשה החדשה הזאת, אנחנו נרגיש את עצמנו כקיימים באופן נצחי, כמו כל הטבע. אנחנו נפסיק להזדהות עם ה"בהמיות", שקיימת כאן בעולם הזה. היא כאילו תיעלם מהתפיסה שלנו, כהרגשה הקטנה ביותר שלנו.

כך גם האדם, בכך שחוזר להכרה, יכול איכשהו לתאר לעצמו, להיזכר, מה היה איתו. ההרגשה הזאת נשארת באופן מסויים, אך היא כל כך קטנה, כזאת אפסית, כזאת נמוכה בנפחה, בעוצמתה, שהיא מדוכאת על ידי ההכרה של ההימצאות בעולם חדש ועצום, בעולם אין סופי, נצחי ומושלם.

מתוך שיעור מס' 1 בכנס במוסקבה, 10.06.2011

ידיעות קודמות בנושא:
תוכנית התפתחות תחת הקוד "הוי"ה"
"העולם הזה", זה לא "העולם שלנו"
כל אחד – נקודה, כל אחד – אין סוף