דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / השורש הרוחני של עיגולים ויושר הוא תהליך התיקון

השורש הרוחני של עיגולים ויושר הוא תהליך התיקון

כנס בולגריה, שיעור מס' 1

הספר העיקרי שלנו בלימוד הבריאה הוא "תלמוד עשר הספירות". הספר בנוי בצורה מיוחדת. יש בו בסך הכול ששה עשר חלקים, ובחלק הראשון יש הסבר על עולם אין סוף (עיגול), היכן העיגול הזה נוצר בהשפעת האור.

האור שברא את הרצון ממלא אותו וקובע בו את הכול. לכן, הרצון דומה לאור בצורתו, נמצא בשליטתו המוחלטת. המצב הזה נקרא "עולם אין סוף". בחלק ב' מסופר על עיגולים וקווים. ה"עיגול" נוצר על ידי הרצון שהופך ל"קו". לכן, הקווים הם כמו צינורות שמעבירים את האור דרכם וממלאים את העיגולים. הפעולה הזאת נעשית מהתחתון כלפי העליון, כלומר מהנברא שרוצה להידמות לבורא.

באופן כללי, כל הבריאה היא עיגולים והיא נבראת מלמעלה, על ידי הבורא. והנברא האגואיסטי ממלא את העולם אין סוף דרך ה"צינורות" או דרך ה"קווים". כך זה בנוי.

כותב בעל הסולם ב"תלמוד עשר הספירות" (כרך א' "צמצום וקו", חלק א', אות ה'): ה) "והסבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה א' מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד א' יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שוה כמו תמונת העיגול, משא"כ, בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול."

אנחנו מרגישים כל גילוי של האור שמגיע מלמעלה, כלומר הבורא משפיע עלינו, כי הוא ברא את הכול. וכל גילוי של הכוח הזה משפיע עלינו בצורת עיגול. במילים אחרות, ההשפעה נעשית במידה שווה לגמרי כלפי כולם. לכן, עלינו להבין שהכול מגיע מלמעלה בצורת אור אחיד המשפיע עלינו בצורה אחידה. ובהשפעה מלמעלה אין שום העדפה לסוגי רצונות מסוימים על פני סוגים אחרים.

יש רצון דומם, צומח וחי, ישנם המון אנשים שונים, קבוצות, סוגים ומינים שונים. לא משנה כיצד הם מתחלקים ביניהם, מי הם היחידים, הבורא מתייחס לכולם בצורה שווה. האור העליון ממלא את הכול. הוא לא משתנה כלפי אף אחד בשום אופן אף פעם. הכול נובע מהאור העליון הישר שממלא את הכול. כך כתוב ב"תלמוד עשר הספירות".

וכל מה שקורה לנו תלוי כבר בתגובה, בהתפתחות שמתעוררת בתוך הרצון. הרצונות משתנים לפי התכונות שלהם, לפי עוצמתם והרכבם. הרצונות שונים והם משתלבים ביניהם. בכל אחד מאיתנו יש המון רצונות, תכונות, איכויות, וכולי, ואף על פי שהאור הישר משפיע על כולם בצורה שווה, כל אחד מאיתנו מגיב בצורה שונה.

מה שמעניין הוא, במידה שהאדם מסוגל לקבל את האור, באותה המידה יש לו גם אפשרות להגיב עליו. למשל, אם מישהו יותר חכם מאחר, אז גם העבודה שלו יותר גדולה, כי הוא יותר חכם, יותר מבין, עליו גם להשקיע בצורה יחסית. ואם מישהו יותר חזק מהאחרים, גם הוא צריך לעשות יותר ממישהו שהוא חלש, מפני שהכוח ניתן לו בכוונה. אבל ביחס של האור כלפי כל אחד מאיתנו אין שום הבדל במידה סגולית, פרטית וסובייקטיבית.

הכול מחושב בצורה מאוד פשוטה, לכל אחד מאיתנו יש גנים רוחניים ("רשימות"), שקובעים את השפעת המאור עלינו והם מגלים לנו את הקיום דומם, צומח, חי ובני האדם. לכן, הבורא משפיע על כל אחד מאיתנו בצורה שווה. ואם האדם מרגיש אומלל, פגוע או שהוא נמצא תחת השפעה חיובית או שלילית כלשהי של הגורל, של הבורא, של החיים או משהו אחר, אז הוא פשוט צריך לחטט מעט בתוך עצמו. ואז הוא יבין שהוא לא שונה בכלל מכל היתר באותן תכונות האופי הטבועות בו. הבורא מתייחס לכולם בצורה שווה, אין ביחס שלו חוסר צדק. וחוץ מזה, היחס שלו הוא טוב מוחלט, כמו שכתוב: "טוב ומיטיב". אבל היכן אנחנו רואים זאת? – זה תלוי כיצד אנחנו מממשים את התכונה שלנו בהשפעתו של "טוב ומיטיב".

הבעיה היא, שאנחנו לא רוצים ללמוד, להתאמץ ולהתחנך על פי השפעתו. לכן, מדור לדור מצטברות בנו תכונות שליליות יותר ויותר גדולות. ובסופו של דבר, אנחנו עדים לתוצאות מצערות. ואף שלכל אחד מאיר אור עליון אין סופי במידה שווה שממלא את הכול, אנחנו טובעים בו ואנחנו מרגישים בו לא נוח, לא נעים, עד כדי כך שאנחנו מצאנו את עצמנו בתכונות הפוכות לגמרי מתכונות האור. ככל שהוא משפיע עלינו בצורה יותר חיובית, כך ההרגשות המתעוררות בנו יותר ויותר שליליות, מפני שאנחנו מרגישים יותר ויותר מנוגדים לו.

כדי לתקן את המצב הזה וללמד את הנבראים להיות דומים לבורא, להעלות אותם לדרגה שהם יכירו וישיגו אותו, יתחברו ויגיעו לדבקות עימו, קיימת מערכת התיקון. היא ניתנה לנו כשיטת התיקון, בצורת חכמת הקבלה, כתרגילים, סדנאות ודוגמאות אחרות שנקראת "החינוך האינטגרלי" או "חכמת החיבור".

למה השיטה מובילה?

אנחנו תופסים את העולם דרך החושים שלנו, ואם אנחנו נתחיל ביחד לבצע תרגילים מסוימים בדומה לפעולות האור, העיגול, אז אפילו בדרגה הנמוכה ביותר שלנו, בלי להבין ובלי לרצות משהו, פשוט אם אנחנו בצורה מכאנית נרצה להיות דומים לאור, זה מספיק כדי להתקרב אליו. כי עכשיו אנחנו לא סתם הפוכים מתכונותיו, אלא אנחנו משתדלים להיות במשהו דומים לו. אז אם יש השתוות הצורה עם האור, הוא משפיע עלינו, בתוכנו. והשתוות הצורה הזאת עם האור נקראת "יושר" (קו).

ב"תלמוד עשר הספירות" מסופר על כך בחלק ב', פרק א', אות א': "היינו הקו הנמשך מאור א"ס ב"ה לתוך החלל לאחר הצמצום."

כל חיבור שלנו עם הבורא עובר דרך מה שנקרא "צינור", דרך "קו". אנחנו משתדלים להידמות לאור, על אף שאנחנו הפוכים ממנו לגמרי. ואם אנחנו משתדלים לעשות מעצמנו עיגול הדומה לעיגול של אור אין סוף המושלם, אנחנו כאילו מחברים את שני העיגולים שלנו ביניהם ל"צינור". במציאות לא קיימים "צינורות" ו"עיגולים" בעולם, כל זה מדבר על מידת הקשר בינינו, על ההתאמה בינינו לבין האור העליון. מכאן הכול צריך להיות ברור לאדם, שאם הוא ינסה לעשות זאת לבד, הוא פשוט לא יצליח בשום דבר. כי הוא לא עושה "עיגול" עם אף אחד, לכן, זה בלתי אפשרי. צריכים להיות לפחות שני אנשים.

ובנוסף, ידוע לנו שהאור העליון בונה את עצמו ביחס לרצון שהוא ברא דרך עשרה עולמות, כלומר דרך שינויים הדרגתיים. הוא בונה את הרצון בהשפעת עשר דרגות, לכן, אם אנחנו רוצים להידמות לאור העליון, אז רצוי שזה יקרה לפחות בין עשרה אנשים. מכיוון שבעולם שלנו הגבר מסמל את תכונת ההשפעה ותכונת הקבלה היא האישה, אז העיגול הקטן ביותר (מִניָן) הוא עשרה גברים שמתחברים ביניהם. ומעגל פיזי הוא התאספות פיזית בינינו, כשאנחנו יושבים ביחד במעגל ומשתדלים להוציא לפועל את הצורה הגשמית הזאת על ידי היחס בינינו. כלומר, אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי כל היתר, מתחברים בינינו, מתכללים אחד בתוך השני וכל אחד מקבל את חסרונות הזולת כמו את שלו.

ואז אנחנו מתחברים לשרשרת שמחייבת כל חלק ממנה להתכלל בתוך כל יתר החלקים, להתחייב כלפיהם ולהיות תלוי בכל יתר החלקים.

בעל הסולם כותב על כך בחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", שמלכות דעליון הופכת לכתר דתחתון. לכן, מלכות מחברת כל עליון עם תחתון שלו, כלומר, יש ביניהם השתוות הצורה, מלכות דעליון מתחברת עם כתר דתחתון. ועל ידי זה נוצר חיבור בין עשר הספירות דעליון עם עשר ספירות דתחתון, חיבור בין כל המדרגות, מעולם אין סוף עד סוף עולם העשיה, המקום שבו נמצא העולם שלנו כמדרגה התחתונה ביותר של עולם העשיה.

בצורה כזאת, לפי הקו מתחברות עשר הספירות עוד ועוד, בסך הכול יש 125 מדרגות כאלה, כל אחת מהן כלולה מעשר ספירות. כולן ביחד נקראות "קו" ורק בצורה כזאת נעשה הקשר בין הכלים והעיגול העליון, האור אין סוף.

בכל המציאות פועל רק אור אין סוף. רק לשם עולים כל הרצונות שלנו ורק משם יורדות עלינו כל הפעולות שאנחנו מעוררים על ידי החסרונות שלנו.

לכן, הקשר בין ה"עיגולים" נעשה באמצעות ה"קו". רק דרכו אפשר להפעיל את מערכת העולמות העליונים שתשפיע עלינו. רק על ידי ה"קו" אפשר להשפיע על המציאות סביבנו שאותה אנחנו לא מרגישים ולא רואים עכשיו. בינתיים אנחנו מרגישים רק את החומר שנמצא בדרגה יותר נמוכה משלנו: חי, צומח ודומם, חוץ מזה לא מרגישים כלום. אנחנו לא מבינים את עצמנו, לא מרגישים את המהות הרוחנית שלנו ובכלל לא תופסים את מה שנמצא מעבר לזה. אם אנחנו רוצים להרגיש זאת, עלינו לקחת בחשבון שכל הקשר בין ה"עיגולים" הוא באמצעות ה"קו".

לכן, ההתכללות ההדדית בזמן הסדנה צריכה להיות כזאת, שאני ארגיש את הזולת בצורה מוחלטת. אני "בולע" אותו עם כל מה שיש בו. לא משנה לי אילו תכונות, הרגשות, פעולות, כוונות יש לו, אם הן חיוביות או שליליות, כולי נכלל בו והוא כולו נכלל בי.

וכשהתכללות כזאת מתרחשת, אז על ידי זה כל אחד מאיתנו כבר מבטל את האגו הפרטי שלו. אנחנו כבר עלינו ועשינו על עצמנו "צמצום א'". זהו, עכשיו כבר מישהו אחר עובד במקומי ואני עובד במקומו ואני יצאתי מתוך עצמי לפחות לכמה רגעים, כבר עשיתי פעולה רוחנית. בנוסף, יש כאן התכללות הדדית.

בשביל מה עלינו להבין את כל זה? כדי להתחיל להשתנות, להרגיש מה אנחנו עושים, כדי לבקר את עצמנו ולהתפתח נכון. הרי בעולם הרוחני כל פעולה שלנו, אפילו התנועה הקטנה ביותר, גורמת לתגובה. עלינו להבין את הקשר ולהפעיל אותו.

בעל הסולם כותב: "אשר כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו."

לכן, עלינו לכוון את עצמנו לעבודה עם הזולת כאילו שאנחנו מכוונים את עצמנו לבורא, בלי שום הבדל. מדוע? מפני שכל עוד התכונות הפנימיות שלנו אינן מכוונות לתכונות הבורא, אנחנו לא נתחיל להרגיש אותו. אז כיצד אפשר להתכוונן לאליו? היכן נמצא הקולן או אמות המידה הנוספות של מרחק, כוח, משקל וכולי, שבהן אפשר להשתמש בעולם שלנו כקנה מידה? כלפי מה אני יכול לכוון את עצמי כדי להתקרב למשהו?

אני לא רואה את הבורא, אני לא יכול למדוד האם אני מתקרב או מתרחק ממנו בתכונות מסוימות שלי. ובנוסף לכך, התכונות האגואיסטיות שלי לוקחות אותי לכיוונים שונים. אילו הן היו מחזירות אותי לאחור, אז אני הייתי יודע שעליי כל הזמן להתנגד להן ואז הייתי יודע האם אני מתקדם או לא. אבל אני כל הזמן נזרק מצד לצד בלי להבין כיצד עליי לפעול. כלומר, בנוסף לחוסר הרצון להתקדם נגד הטבע שלי, אני גם לא יודע כיצד עושים זאת. לכן, ניתנו לי התנאים המתאימים: לכוון את עצמי כלפי החבר וכך אני מכוון את עצמי כלפי הבורא. דרך החבר, כלומר "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

לכן, בעל הסולם כותב במאמרו "חכמת הקבלה ומהותה": "אשר כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש. ומה היא? רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו." את זה עלינו להבין. במידה שאנחנו באמת נוכל להרגיש את הזולת, לא את עצמנו, אלא את הזולת, כלומר את כל האנשים האחרים, על אף הרצונות האגואיסטיים שלנו, באותה מידה אנחנו נוכל להרגיש את הבורא. ה"זולת" נקרא כך, מפני שהוא נמצא יותר קרוב אלינו מאשר הבורא, מפני שאנחנו מרגישים אותו וכלפיו אנחנו לא יכולים לשקר לעצמנו. אני יכול להגיד שאני אוהב את הבורא, רוצה אותו, אבל כל אלה הן רק מילים. אבל כלפי הזולת אני לא יכול לדבר כך, כי אין לי שום משיכה כלפיו, שום אשליות. במקרה הזה אני מבין שאני דואג רק לעצמי.

בדיוק כאן, בשלב ההתחלתי מופיעה השיטה שלנו שנקראת "החינוך האינטגרלי" או "חכמת החיבור". אנחנו יושבים במעגל, ועל ידי דוגמה אישית מכוונים את עצמנו בהדרגה להתכללות ולהתקרבות הדדית בעזרת תרגילים, משחקים ואמצעים שונים, וכתוצאה מזה, אנחנו מושכים על עצמנו את האור העליון. במידה שאנחנו מתחברים בינינו במעגל אנחנו מכוונים את עצמנו כלפי ה"קו" ואז האור העליון משפיע עלינו.

והדבר המעניין שזהו התהליך קומולטיבי, מצטבר. לא משנה מה עשינו, אבל אנחנו כבר עשינו משהו. עוד מאמץ קטן ועוד אחד, וכך פעם אחר פעם. שום דבר לא הולך לאיבוד. כל מה שאנחנו עושים בעולם שלנו, בתוך האגו שלנו, נבלע ונעלם. אבל, כל מה שאנחנו עושים מעל האגו שלנו נכנס לתוך ה"קווים" שאנחנו מכוונים כלפי האור העליון וה"קווים" הללו נשארים.

כל פעם שאני נכלל בתוך המעגל, בסדנה, אני הופך את עצמי מאגואיסט "עגול" גדול, מ"גוש" אגואיסטי ענק ל"קו" מסוים, ומתחבר לאור. עוד קו קטן, עוד צינור קטן ועוד אחד… בצורה כזאת אני עושה מעצמי המון קווים כאלה, ובהדרגה מתוך הצטברות הקווים נוצרת, נולדת בי ההרגשה של הכוח הפועל עליי, הכוח של הבורא. זהו תהליך הדרגתי. הוא מעורר את השפעת המאור דרך ה"צינורות" על ה"גוש" האגואיסטי שלי ואז הוא מתחיל לתפוס מעט שינויים שונים שמגיעים מהאור. ובהתאם לזה, נוצרת בי הבנה והרגשה שונה. אני יוצא מתוך עצמי ומתחיל להשפיע ולשתף פעולה עם האחרים בצורה יותר מכוונת. וכך בהדרגה האדם משתנה.

לכן, נחוץ תרגול, כמו בכל דבר אחר: בלימודים, בספורט, הרבה מאוד תרגול. כמו נגן שמתאמן מהבוקר עד הלילה בניגון הסולמות, כך גם כאן. אין מה לעשות, ורצוי לעסוק בכך 24 שעות ביממה. הנגנים החרוצים מתאמנים כל הזמן. למשל, עובד קרקס עסוק בתרגול כל היום. להטוטן לא עושה שום דבר מלבד עבודה לשיפור ביצועיו.

אותו הדבר גם אצלנו! בצורה כזאת עלינו לכוון את עצמנו. זה לא אינסטינקט, אלא זאת השפעת המאור. עלינו להרגיל את עצמנו שאנחנו נמצאים בשיתוף פעולה כזה בינינו כל הזמן, אפילו אם אנחנו לא נמצאים במעגל. כי אין שום דבר אחר מלבד להגיע "מאהבת הזולת לאהבת ה'". כלומר, לבנות בתוכנו את התכונות של העולם העליון. כדי שלא נסיים את חיינו כמו אנשים אחרים, עלינו באמת להשקיע המון יגיעה ותשומת לב. כל עבודתנו היא להגיע להרגשת הבורא דרך הרגשת הזולת.

הרב"ש כותב באגרת מ"ב: "ויש להבין, איך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם דומות זו לזו", ואיך יכול להיות כאיש אחד בלב אחד אם מלכתחילה הם אינם שווים בתכונותיהם, רצונותיהם וכוונותיהם? והרב"ש עונה על כך: אם אנו מדברים שכל אחד ואחד דואג לצורך עצמו, נמצא שאי אפשר להיות כאיש אחד, הלא אין הם דומות זו לזו. מה שאם כן שכולם בטלו את רשות עצמם, וכולם דאגו רק לתועלת הבורא, אם כן אין כבר דעותיהם הפרטים, שכל הפרטים יתבטלו, ונכנסו כולם לרשות היחיד." בצורה כזאת אנחנו מתחברים במדרגה יותר עליונה.

כלומר, כל מטרתנו היא לעלות מעל גופינו ולהתחבר ביחד בעזרת תרגילים שונים בינינו. לכולם יש גוף רוחני אחד, "נשמה אחת". בעל הסולם כותב, שנבראה רק נשמה אחת, כלומר, מלכות דאין סוף, רצון אחד. אנחנו נכללים בו ועולים מעל הגופים הנפרדים האגואיסטים שלנו. בעודנו מרגישים את עצמנו, את גופנו, את המצבים דומם, צומח וחי, אנחנו מרגישים את העולם שלנו. מפני שעל פי המושגים האגואיסטים שלנו, זה מה שנתפס בתוך הרצון הלא מתוקן שלנו, לכן כך אנחנו מרגישים את המציאות.

וכשאנחנו מתחילים לתקן את עצמנו, אנחנו מתחילים להרגיש את מה שנמצא מעבר לדרגות דומם, צומח, חי ומדבר ומתחילים להרגיש את הקשרים שמחברים ביניהם. ובהמשך, כשאנחנו עולים מעל הקשרים הללו, אנחנו מתחילים כבר להרגיש את העולם אין סוף. ואז נעלם כל הפירוד שהיה, אפילו הקשרים, ואז הכול מתמזג ל"טיפה" אחת, לגוף אחד שלם.

מתוך שיעור מס' 1, כנס בולגריה, 11.07.2014

ידיעות קודמות בנושא:
כאשר ממלאים את העיגול, ממלאים את הבורא!
מתחילים להתעורר
הפשטות המסובכת של העיגול

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/2H6fF

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest