השאלה שתשנה את עולמי

אם נתעלם מהגופים שמפרידים בינינו, אז כל האנושות כולה זה רצון ליהנות גדול משותף אחד. כל החומר של המציאות, הטבע הדומם, צומח, חי, ובני האדם, כולם רוצים תענוגים.

העניין הוא, שהתענוגים הללו באים לידי ביטוי בכל מדרגה בצורה אחרת. בשביל אבן, "הנאה", זה כאשר יש לה את הכוח הפנימי כדי לקיים את עצמה במצב המוצק הנוכחי. היא שומרת על הקיום שלה ולא מאפשרת לכוחות חיצוניים לפצל את עצמה.

הצמח, הוא כבר לא רק שומר על עצמו, אלא גם מתפתח, מרחיב את מרחב קיומו, תופס מקום גדול יותר מאשר בהתחלה. הוא "נהנה" מהשמש, מהמים מהאוויר, ויכולת הקליטה שלו מעניקה לו הרגשת חיים וחיוניות חזקה.

לבעלי החיים, בתורם, יש רצון ליהנות גדול עוד יותר, והם עוברים ממקום למקום כדי לממש אותו.

באשר לאדם, הוא יצור מיוחד. עם זאת, יש אנשים, שבדומה לחיות, כל החיים שלהם מחפשים רק אחרי תענוגים וערבויות גדולות יותר לשימורם. כולנו בדרך זו או אחרת מכירים רצונות הקשורים לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, ידע… עם זאת, ישנם אנשים שמקבלים דחיפה מיוחדת: הם רוצים להתחבר לעליון ומזה הם מרגישים הנאה.

אדם עם שאיפה כזאת רוצה לדעת מדוע ולשם מה הוא חי, מהי המציאות שבה הוא נמצא, מהיכן הוא הגיע, מי מנהל אותו, מה קורה לו לאחר מותו של הגוף. הוא כבר מרגיש, שלשאלות האלה ישנה תשובה. ברצון ליהנות, בדרישה הבסיסית הזו, מופיעה אצל האדם תוספת איכותית חדשה, והוא תוהה מה מסתתר מעבר לגבולות החיים בעולמנו.

על פני כדור הארץ ישנם אנשים רבים מסוג זה. בפרט, שאלות כאלה מתעוררות באנשים ששוקעים בדיכאון, מחפשים מפלט בסמים, וכן הלאה. בצורה זו או אחרת, רובם תוהים על מהות קיומם, על משמעות חייהם. ללא משמעות אין להם חיים, הם לא מסתפקים במימוש הרצונות הרגילים, זה לא ממלא אותם.

קיום זה נראה להם "בהמי": נניח, שסידרתי את חיי, יש לי "דיר" משלי, דאגתי לצאצאיי, כל זה לא מבדיל אותי מבעלי החיים באופן עקרוני. אני עדיין נמצא באותה הרמה, "באותה השורה בטבלה."

מצד שני, אדם, זה מי שרוצה להתעלות מעל החיים הגופניים שלו ולהבין לשם מה הוא חי. שאלה זו התעוררה בהמונים בימי מגדל בבל, כאשר התגלה בבני אדם האגו הגדול ביותר באותם הימים. אנשים רבים תהו אז: "לשם מה? מה התועלת מכל זה? בסדר, אז נניח, שאנחנו נבנה מגדל עד השמים – מה זה ייתן לנו? למה אנחנו צריכים את יצירת המופת הארכיטקטונית הזאת הדומה לפירמידות של מצרים?".

לא היו תשובות לשאלות אלה. אז הופיע אברהם, שחקר את הבעיה של ההתפרצות הפתאומית של האגו ביחסים בין בני אדם, והגיע למסקנה, שכל זה נועד לעזור להם להתחבר מעל האגו. הוא גילה, שאם הם יצליחו לעשות את זה, הכוח השלילי של אותו האגו ירים אותם לגובה רוחני חדש, לרמה איכותית חדשה של "העולם הבא".

ו"העולם הבא" – זוהי מציאות, שכולה מכוונת להשפעה. אנו משאירים את חיינו בעולם הזה כפי שהם נראים לנו עכשיו, יוצאים מקרבות האגו הבלתי פוסקים שבהם בני אדם "טורפים" זה את זה, ועולים לרמה אחרת של קיום. שם אנחנו נתייחס זה לזה באהבה, כמו שכתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה", והיחסים האלה יעברו גם לרמות נמוכות יותר – לטבע דומם, צומח וחי.

אברהם הוא תכונת ה"חסד", והוא לימד את האנשים איך לחיות על פי העיקרון של ואהבת לרעך כמוך. בזכות זה תלמידיו זכו לתפיסה חדשה של המציאות, ראו את העולם דרך הפריזמה של השפעה. קודם, אני בכל מקום חיפשתי רווח אישי, רציתי לנצל את הכול לטובתי, ועכשיו, להיפך, אני חושב על איך לעזור לאחרים, אני למדתי לאהוב את הזולת, להרגיש את כאבם של האחרים.

ואז העולם שלי משתנה. הרי אני החלפתי את הפרדיגמה של קבלה עצמית, ספיגה לתוך עצמי, לפרדיגמה הפוכה, והשינוי הקוטבי של תכונות היסוד שלי מאפשר לי לפתוח מציאות חדשה.

במילים אחרות, הכול תלוי בתפיסה שלי. אין מציאות אובייקטיבית, יש רק מה שאני רואה. עכשיו התפיסה שלי מבוססת על כוח הקבלה, ואני צריך "לשנות את ההגדרות" בתוכי כדי לראות ולהבין את המציאות דרך הפריזמה של כוח ההשפעה. אני יכול לעשות את זה, ואז הכול יתגלה לפניי בצורה אחרת.

יתר על כן, אברהם גילה, שתוכנית הטבע שמנהלת את התפתחותו של המין האנושי, מובילה אותנו דווקא למצב זה. כאשר אנחנו מחליפים את התפיסה של קבלה טוטאלית בתפיסה של השפעה טוטאלית, משנאת הזולת לאהבת הזולת, מניצול של האחר לאהבה אליו, שימוש עצמי לטובתו, בכך אני משנה את העולם שלי.

האדם רגיל לחיות בעולם הזה, כאן הכול נראה לו טבעי. הוא לא מבין, שלמעשה, כל זה הוא רק פרי של תפיסה מסוימת של המציאות, והכול תלוי במנגנון התפיסה שלנו. וחכמת הקבלה מלמדת אותנו איך לשנות אותה.

אז אברהם אסף את האנשים ששאלו שאלות על משמעות החיים, שבהם כבר התגבשה דרישה לראות את המציאות האמיתית, לגלות את הסיבה, את התוכנית, את המטרה. והוא לימד אותם כיצד לשנות את ההסתכלות שלהם כדי לגלות את התמונה המלאה האמיתית של המציאות.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 482, 25.12.2014