דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הנקודה שבה נפגשות התפילה וההודיה

הנקודה שבה נפגשות התפילה וההודיה

קיימות שתי צורות עבודה: בהרגשת חיסרון ובהרגשת כל טוב. כי אנחנו נבראנו מחומר שתמיד נמצא בחוסר כל. לכן אנחנו שואפים לקשר עם הבורא שברא אותנו ויש לו את כל מה שחסר לנו.

אם אנחנו כוללים בתוכנו את שני הכוחות האלה: כוח המקבל, הטבעי, החומר שלנו, ואת כוח ההשפעה, ה"ניצוץ" הקטן שנמצא בנו ושאותו אנחנו רוצים לפתח כדי שישלוט על כל החומר שלנו, אז אנחנו נצטרך לעשות שני בירורים: מצד אחד, כלפי הצד השני. מצד החומר אנחנו צריכים לברר את הניצוץ של ההשפעה, ומצד הניצוץ לברר ולחקור את החומר. במילים אחרות, אנחנו צריכים מצד הנברא ללמוד את הבורא, וכמו כן את הרצון העצמי שלנו.

לכן עבודה אחת נעשית עם הרצון לקבל שלנו, שאז העבודה שלנו היא בקשות, תפילות, צער השכינה, חורבן בית המקדש. אם אנחנו לא נרגיש את כל הקשיים של המצב הזה במלוא חומרתם, אז לא נוכל להגיע לתפילה הנכונה, כלומר לכזאת עוצמת בקשה שתזמין תגובה של השפעה מצד האור.

כי האור משפיע רק על רצון שלם. המידות של הרצון השלם הזה נקראות "מדרגות רוחניות", ואנחנו צריכים להשיג לפחות את המדרגה הקטנה ביותר.

וסוג העבודה השני הוא, שאנחנו נמצאים מול הבורא השלם שברא אותנו ומנהל אותנו, מטפל בנו, מתקן אותנו, מעלה עד לגובה והשלמות שלו. ואז יש לנו עבודה בהודיה ובתשבחות.

שתי צורות העבודה הללו הן הפוכות, ובשתיהן האדם צריך להשתדל בכזאת צורה, שאחת לא תבטל ולא תטשטש את השנייה. שתי הצורות נחוצות במידה שלמה ואמיתית. ואז ההתנגשות ביניהן, המתח ביניהן ייצור נקודה שתמשוך לעצמה מאור כל כך חזק, שיעלה את האדם ויהפוך קצה אחד של עבודתו ל"כתר" וקצה שני ל"מלכות". כך בתוך הרצון לקבל נבנית המדרגה הראשונה שלו שמורכבת מעשר "ספירות": מבקשות, תחנונים, משיברון לב, וכמו כן מהודיות, תשבחות, ברכות של הבורא, כלומר של נקודת ה"כתר". כך אנחנו צריכים להתקדם.

האדם כל הזמן שוכח על כל הדברים האלו, הוא מבולבל. הוא חושב שהבלבול הזה הוא מקרי ונובע מקשיי החיים. הוא מניח שאם הוא היה חי לבד באיזה אי בודד באמצע האוקיינוס, הרחק מההפרעות של חיי היומיום, אז היה מתקדם בצורה מהירה ומוצלחת בדרך הרוחנית. ואילו הוא נאלץ לדאוג לאלף דברים שונים ולהיאבק בחיים עם כל מיני בעיות, פנימיות וחיצוניות.

אבל זו דעה אינה נכונה, מפני שהכול שייך למערכת אחת. ואין שום הצדקה לעבור מקום או לשנות את התנאים החיצוניים. אלא באותו רגע ובאותם התנאים שבהם האדם נמצא, הוא צריך להשתדל, מבלי לשנות שום דבר מבחינה חיצונית, להשקיע מאמץ כדי להישאר כל רגע בעבודה הפנימית. כדי שדרך אותה הסביבה שיש לו עכשיו, יוכל לעשות נחת רוח לבורא.

צריך להבין שזאת הסביבה שהבורא מייצב עבורו. ואחר כך האדם יבין, עד כמה התנאים האלה היו הכי מותאמים להתקדמות שלו.

מתוך שיעור על אגרת כ"ד של בעל הסולם, 10.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
איך להפסיק לחשוב על עצמי
כאשר ההשפעה היא למעלה מיכולתי
הצדקה לפנות לבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/p5yqn

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest