קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
משה – תכונת האמונה, ההשפעה באדם, האור החוזר. זוהי תכונה: מורה דרך, רועה צאן, כוונה להשפיע על כל פעולות האדם. רק תכונה זו נחוצה לנו כדי להיות ברוחניות, להידמות לבורא. מידת משה באדם, מידת האמונה וההשפעה – קובעת את מדרגת האדם.
על שאלתו של הבן הרשע (תכונת האגואיזם בנו), האדם עונה שהוא רוצה להיות בתכונת ההשפעה, מעל החשבונות לעצמו – באמונה מעל הדעת. אולם בזכות השאלות של האגואיזם מתגלה בנו ההבנה, שדרך הבורא היא באמונה (השפעה) מעל הדעת (החשבון האגואיסטי).
אם לא מופיעות באדם שאלות על כוונותיו, למען מי הוא פועל, הוא מתקיים כמו כולם. אולם אם מתגלות בו השאלות "בשביל מה?״ מאגואיזם שלו, בכך האגואיזם בעצמו מחייב אותו ללכת נגדו וכך מביא למותו של עצמו. זהו ה״עזר כנגדך".
מצה מהמילה מר ומריבה. המריבה של האדם עם הבורא. הטענות של האדם לבורא: מדוע קשה כל כך להשיג את תכונת ההשפעה. יתרה מכך: ככול שהוא משקיע יותר מאמצים להשיג את תכונת ההשפעה, כך הוא מתרחק ממנה יותר. לכן מרגיש מרירות (מר) במאמציו.
אם האדם היה משיג בקלות את תכונת ההשפעה, הוא לא היה רוצה להתקדם כאשר הוא מרגיש שנמצא בהשפעה, בדבקות. אך הבורא רוצה לגלות את כל מערכת היחסים שלו עימנו. לכן ניתן לנצח את האגו רק בעזרת הבורא.
המצרים, אשר פיתחו את האגואיזם באדם, לא נתנו לו לבצע פעולות השפעה המביאות לדבקות בבורא. בכך הם שיעבדו בצורה מופגנת, כשנתנו לכל אחד להרגיש את הגלות באגואיזם, את אי היכולת להתנגד לשליטת המצרים, לצאת מהשיעבוד, מהגלות.
עבודה רוחנית (עבודת ה') – זוהי עבודה, יגיעה למען הבורא. התוצאה ממנה – דבקות של מקיימה עם הבורא. בתהליך ההשפעה, מקבלים את האור המתקן ברצון להשפיע ולאחר מכן מקבלים בו את האור הממלא.
ויזעקו מהעבודה – מהעבודה להגיע לתכונת ההשפעה , כיון שהאגואיזם (מצרים ופרעה) עורר בהם מחשבות כנגד ההשפעה, תמורת שכר. כדי שם יעבדו לאגואיזם. והיה קשה להתנגד להם, כיון שכך בנוי כל העולם שלנו, הן מקרב המאמינים והן מקרב הלא מאמינים.
אם האדם מרגיש צורך לעשות נחת רוח לבורא, הוא מבין שרצון הבורא רק בכך, שהנבראים יקבלו ממנו תענוג. ואז הוא מבקש מהבורא להשפיע לו תענוג. הרי הבורא מתענג רק אם הנבראים מרגישים תענוגים.
גדילת האגואיזם והקשיים – כדי שתהיה נחיצות לקבל עזרה בצורת האור העליון, כדי להילחם עם אגואיזם גדול יותר. יוצא שדוקא הכרת העבדות לאגואיזם, מעוררת נחיצות לקבלת האור העליון. לכן נאמר שפרעה מקרב לבורא!
מלכתחילה אנחנו שרויים באגואיזם, תחת שליטת פרעה, אולם איננו מרגישים את עצמנו כלא חופשיים. לאחר מכן הבורא מקרב אותנו לעצמו ואנחנו מרגישים את הפער בינינו לבין הבורא, מרגישים שאנחנו נתונים תחת שליטת האגואיזם. הרי צריכה להיות הכרת הרע של האגואיזם, ולאחר מכן מגיע תיקונו.
על שאלתו של הבן הרשע (תכונת האגואיזם בנו), האדם עונה שהוא רוצה להיות בתכונת ההשפעה, מעל החשבונות לעצמו – באמונה מעל הדעת. אולם בזכות השאלות של האגואיזם מתגלה בנו ההבנה, שדרך הבורא היא באמונה (השפעה) מעל הדעת (החשבון האגואיסטי).
הכל קורה לתועלת הנבראים. האגואיזם הגובר, פרעה, לא נותן לעשות דבר לטובת הבורא. האדם מרגיש שהוא מוכרח לבקש מהבורא כוח להשפיע. כך הוא נכנס למלחמה עם האגואיזם. בתגובה למאמצים לבקש מהבורא הוא מקבל כוחות השפעה, נשמה. כך הבורא מכביד את לבו, כדי שהאדם ירצה נשמה.
אין לאדם רצון להשפיע. הוא שרוי כולו באגואיזם הבהמי. אולם הבורא נותן רצון ומילוי. זה קורה בגלות. שם המשתוקקים אליו יקבלו את האגואיזם וירצו לפרוץ ממנו. אולם רק הבורא יוכל להושיע אותם. לכן יהיו חייבים לבקש ממנו. וכך יעלו מהאגואיזם.
בדומה לנחש ששכנע את חוה להחליף את הכוונה להשפיע לכוונה לקבל, כך גם במצרים העבודה בגלות נעשית בהתגברות על האגואיזם, המשכנע במתק שפתיים: "תעשה, אבל לטובת עצמך ולא טובת ההשפעה, הבורא, למעלה מהדעת" – ואז הכל יהיה ברור וקל לך!
העבודה ב"מצרים" נקראת פרך, מלשון פה רך – פה מתוק. לכן האגואיסטים משכנעים את ישראל, המשתוקקים לבורא, שניתן להיות רק במעשי השפעה ללא כוונות להשפיע. לכן העבודה של ישראל – בכוונה, בקושי, כנגד האגואיזם, נראית כתנועה לאחור.
האגו מתנגד להתקדמות לכיוון ההשפעה, לא משאיר כוחות לפעול בעל מנת להשפיע. וכשהאדם רואה עד כמה הוא שקוע בתוך האגו, בתוך הרע, ושאין בו שום כוח להתנגד לאגו – נשאר לו רק לצעוק לבורא. ובתשובה לצעקה זו, הוא מקבל את הנשמה – תכונת ההשפעה.
המצרים שכנעו בכך שכוונת ההשפעה אינה הכרחית. הרי היגיעה בתוך האגו מביאה עימה שמחה מהשכר המקווה. במצב זה קשה להיות בכוונה "למען הבורא", ללא שכר, ולכן נוצרה בעיה בעבור ישר-אל, המכוונים אל הבורא, ולא אל השכר.
קראו עוד בטוויטר שלי.
