קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס החינוך האינטגרלי, שיעור מס' 1
בעל הסולם, מאמר "אין עוד מלבדו": הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. קיים רק כוח אחד, כולנו נמצאים תחת שליטתו ואין שום אפשרות לברוח מהשפעתו כי כולנו נמצאים בתחום שליטתו.
ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. כי לא יכול להיות אחרת. הוא בכוונה מבלבל אותנו, נותן לנו הרגשה שקרית של קיום עצמאי, של מחשבות ורצונות פרטיים כביכול. כאילו שאנחנו קיימים בצורה עצמאית עם רצונות ומחשבות כלשהם. את כל זה הבורא מסדר בכוונה. כך הוא מעורר בנו הפרעות שונות.
והשיטה הזאת נקראת "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, גם משמאל וגם מימין וגם כאשר הכוח האחד הזה דוחה אותנו מהרגשת הקיום בתוכו וגם כאשר הוא מתגלה פתאום ומזכיר על קיומו, כל זה נעשה לפי תוכנית מיוחדת. כל מיני השפעות של הכוח האחד הזה זורקות אותנו מצד לצד.
רק הוא פועל עלינו, בכוונה מעורר אותנו לשכוח ש"אין עוד מלבדו" ושולח הפרעות בצורות שונות. הוא גם מעורר בנו את הרגשת הקיום בעולם, מצייר לנו את תמונת העולם הזה, כאילו יש לנו משפחה, ילדים, נכדים, חיים, כולל לימודים ועבודה… למעשה, כל זה מצטייר אך ורק בתוך המוח שלנו.
אבל העיקר הוא, שהוא מקרב אותנו על ידי דחייה, כדי שאנחנו בעצמנו, בהסתמך על היכולות שלנו, נמצא את הדרך להתקרב אליו. והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו להתקרב אליו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד ולעולם לא יוכל לגלות אותו בעצמו.
ורק אם האדם מתגבר על כל המכשולים בעזרת הסביבה, המאמצים וההתמדה, אז הוא מגיע לגילוי הכוח הזה. הוא מציב בכוונה מכשולים כאלה לכל אחד מאיתנו ולכולנו ביחד, כדי שאנחנו נתגבר עליהם, נמצא ונגלה אותו. לכן, כל המכשולים, הבלבולים, העייפות, הקושיות השונות, הניתוקים, חוסר ההסכמה, הם נחוצים רק כדי שמתוך מצבים שליליים כאלה אנחנו נגלה את הכוח הזה.
ולהתקדם מתוך המצבים השליליים לקראת ההשגה אפשר רק אם עוצמים את העיניים, כלומר לא מתחשבים בכל המכשולים שהוא מציב לפנינו. עלינו להתקדם מעליהם, מה שנקרא ב"אמונה מעל הדעת" או עם "כוונה על מנת להשפיע".
וככל שהאדם מתקדם יותר מהר, אז הכוח הזה מציב לפניו מכשולים יותר ברורים, יותר גדולים ומתוחכמים, כדי שדווקא מתוך הערמומיות הזאת האדם יבין אותו יותר טוב, יראה את המצב הפנימי של הכוח הזה בצורה יותר ברורה ושיכיר אותו יותר מקרוב.
לכן, הבלבול, הערמומיות, הפלירט האכזרי, קיימים רק כדי לחייב אותנו לחפש מהן הכוונות של אותו הכוח שמשחק איתנו. כשאנחנו חוקרים את היחס שלו כלפינו, אנחנו גם לומדים את עצמנו וגם אותו, מדוע הוא מקיף אותנו בנסיבות חיצוניות שונות דווקא כך ומדוע הוא משנה בנו כל הזמן את הרצונות והמחשבות. יחד עם זאת הוא משאיר לנו רק אפשרות אחת, לזכור שרק הוא עושה את הכול ולהעריך את ההזדמנות הזאת של קשר עימו שנקרא "נקודה שבלב".
בסופו של דבר הכוח הזה מתיש אותנו עד כדי כך שאנחנו נעשים מבולבלים ושוקעים בתוך חשבונות אגואיסטיים של העולם שלנו ושוכחים שזה נובע ממנו, או שמתעלמים ממנו ולא רוצים להתחשב בו, אלא רוצים לברוח מהר ולהתנתק מהעבודה הרוחנית. אנחנו מתחילים לשנוא את הנהגת הבורא ואת השיטה להשגתו.
אבל, מכל מקום, הוא מביא אותנו למצב שאנחנו מתחילים להבין שרק הוא יכול לעזור רק אם הוא "ייקח אותנו בידיים", וכפי שהוא מבלבל אותנו, כך הוא גם יפתור את הכול. לכן, ההחלטה הסופית שלנו צריכה להוביל לביטחון שרק הוא יכול וחייב לעשות זאת ושאני מחייב אותו לעשות זאת!
אבל אנחנו לא רוצים שהוא יקל על המצוקה שלנו ושיביא אותנו למקום כלשהו, אלא אנחנו רוצים שהוא יתגלה לנו, מפני שאנחנו מסכימים להיות תחת שליטתו! אנחנו רוצים להיות בתכונת ההשפעה, בתכונת הקשר עם כולם! אנחנו רוצים להרגיש את האחדות מפני שעכשיו היא התגלתה אל מול עינינו כתכונה הראויה היחידה, המושלמת ביותר.
אם האדם עובד כך מחוץ לעצמו כדי להשפיע, אז יש לו השתוקקות לקשר עם הבורא, כלומר השתוקקות לחיבור עם כולם, למילוי, להשפעה, לאהבה ולתמיכה הדדיים. כאשר מתעורר באדם צורך אמיתי כזה בעבודה עם הקבוצה (אחרת הוא לא מגיע ולא מבין לשם מה), אז מתגלה הכוח העליון.
אלא, לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', נותנים להם עזרה מלמעלה. כיצד? ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת. כדי שהכול יהיה בסדר, רגוע, טוב, מוצלח וכך יום אחר יום, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?
וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי למטרת הבריאה, כלומר נשמתו שצריכה לגלות את הבורא בשלה בפנימיותה. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה… כיצד? ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי, עדיין לא הגיע למצב של קשר עם הבורא, מפני שתכונותיו הפוכות לחלוטין ממנו. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה, נגד הבורא, נגד האיחוד עימו. וזהו בכדי שיראה, עד כמה הוא מרוחק מהבורא, שאין הוא בשלימות עם ה'. כך בכוונה מטפלים בו.
ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה (מהשפעה), מאהבת הזולת, משאר החברים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה', כפי שזה נראה לו שהם יותר מוצלחים ויותר חרוצים. מה שאם כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות כלשהן, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו בעבר. כמה זמן, כמה אמצעים ואנרגיה הוא בזבז! לשם מה?! לא ברור לו מה הוא עשה בחיים ולכן הוא לא יכול להצדיק את הנהגת הבורא. וזה גורם לו כאב. מה בדיוק? הרי הוא סובל לא בגלל העבר שלו! אם הוא בודק נכון, אז הוא מתחיל להבין שחוסר הסכמתו עם הבורא, חוסר היכולת להצדיקו, הם גורמים לו כאב.
היכן כל השנים שעברו לחינם, הכוחות והאמצעים שהוא בזבז?! מה המטרה של כל זה?! האם באמת ניתן לומר שהוא השתוקק למשהו, התקדם, עשה משהו? מה התועלת מהשנים שעברו?
עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה (בהשפעה). והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה כלפי החברים או אפילו כלפי הבורא, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות (זה עובר מיד והוא רואה שהכול מלאכותי). ואז הוא שוב נופל.
אבל אם הוא עקשן וכל הזמן מטפס על ההר ונופל, מטפס ונופל, אז בסופו של דבר, אחרי עבודה ממושכת, אחרי זמן רב, מקבל עזרה מלמעלה מפני שצבר מספיק יגיעה כדי להתגבר על עצמו למען הקשר עם הבורא.
הוא שואל מה הבורא רוצה שהוא יעשה, והוא עושה. האם הבורא רוצה שהוא יעשה עוד משהו? גם את זה הוא מבצע! אם הבורא רוצה שהוא יכניע את עצמו כלפי הקבוצה, אז הוא מכניע. להיכנע כלפי הלימודים וההפצה? – בבקשה, גם את זה הוא עושה. הוא מוכן להיכנע כלפי כל מה שהבורא אומר לו! הוא לא בוחר מה לעשות. נניח, שהוא משלם מעשר, לומד פעם אחת בשבוע. לא הוא בוחר בזה, אלא הוא מבצע את מה שנאמר על ידי המורים שלנו.
בעבודה הרוחנית, סדר פעולות מדויק הוא מאוד חשוב, החל מההתעוררות בבוקר, באיזו רגל אני קם, מה אני עושה, אילו מילים אני אומר, מה הדבר הראשון שאני חושב עליו, על מה אני חושב כשאני קם מהמיטה והולך לשירותים. אני מדבר ברצינות! אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה חשובה הכוונה הנכונה! הרי כל תנועה שאני עושה צריכה להיות מלווה במחשבה נכונה ומדויקת! וכך צריך להיות כל הזמן, יום אחר יום, עד שזה הופך להרגל, לדבר אוטומטי! אחרת, אני כל הזמן אחזור למחשבות שונות שמנתקות אותי מהמטרה. לכן, אני חייב מיד להתחבר להשגחה העליונה. כל מה שאני מרגיש ועל מה שאני חושב, כל אלה הם הכוונות מהבורא.
זה מאוד לא פשוט להתחיל מהבוקר לחשוב על הבורא. אני כאילו מתחלק לשני חלקים. כל מה שיש לי הוא לא שלי, אלא מגיע ממנו. עכשיו אני הולך לשירותים, מתרחץ, חוזר, עושה עוד משהו, כל אלה הם לא אני, אלא הוא. וכן הלאה. והעיקר הוא לקבל את הכול בהכרת תודה, לרומם כל הזמן בעיניי את תכונת ההשפעה שממלאה את כל העולם. ומי שאומר שיש כח אחר בעולם שהוא הפוך מהבורא, נמצא בניתוק מוחלט מההשגחה.
בעיקרון, אנחנו כל הזמן עוסקים בעידון התכונות שלנו, מעלים את הרגישות שלהן כדי להתחיל להרגיש את הכוח הזה, את התכונה, את התחום שבתוכו אנחנו נמצאים. אנחנו כל הזמן לומדים כיצד להתכוונן אליו, מעלים את הרגישות שלנו כלפיו.
בואו נתחיל להרגיש אותו עכשיו ביחד. היכן הוא נמצא? הרי אנחנו נמצאים בתוכו. תשתדלו על ידי המאמצים הפנימיים שלכם להרגיש שהוא נמצא כאן קרוב! הוא נמצא בתוכנו, מנהל אותנו גם באמצעות הדברים שאני אומר עכשיו וגם מה שאתם שומעים ממני, כל זה מגיע ממנו. כך הוא מסובב אותנו בתוכו.
ואם אנחנו מתרחקים מההתקדמות להרגשת הבורא, להשתוות הצורה עימו ונופלים, גם אז עלינו להבין שהוא עושה זאת בכוונה כדי שנתרומם ונרגיש את הפגם במצב שעברנו. לכן, הוא בכוונה סידר לנו את הנפילה הזאת.
וכך כל פעם. אם אנחנו מתנתקים ונופלים, זאת אומרת שהמצב שעברנו לא היה מושלם והוא מראה לנו היכן אפשר עוד להוסיף טיפת רגש. אין צורך להתלונן, מפני שעד היום אני התקדמתי בדרך הטובה ביותר וזה הדבר המעניין. מה שלא יהיה, אין צורך לדאוג למה שהיה בעבר! הכול היה צריך להיות בדיוק כך. גם לעתיד אין מה לדאוג, מפני שגם העתיד ממנו. אותו הדבר גם בנוגע להווה, מכיוון שמה שהוא עושה איתי עכשיו זה המצב הטוב ביותר עבורי. אז מה נשאר לי לעשות? – רק לא להיפרד מהמחשבה שהוא בונה את העבר, את ההווה ואת העתיד גם בי וגם מחוץ לי.
אם האדם מכוון את עצמו כך, אז הוא מתחיל להרגיש שהבורא עובד עימו. ואת כל השינויים בתוכו, את כל מחשבותיו ורגשותיו הוא מתחיל לקבל כשפת הבורא, כפנייתו אליו. מה הבורא אומר? החלפת כל הרצונות והמחשבות שלי היא פנייתו אליי. ברמה כזאת הוא מדבר איתי ומעורר בי את כל השינויים הפנימיים. אם עכשיו אני חשבתי על משהו, רציתי משהו או לא חשבתי ולא רציתי כלום, את כל זה הוא מעורר בי, הוא פונה אליי. וכיצד אני פונה אליו? גם אני מכוון את חסרונותיי ואת מחשבותיי אליו, מבין שהוא שולט בי באופן מוחלט.
ואז יוצא, שאני נמצא עימו בדו-שיח. אני נכלל בתוך החוק של "אין עוד מלבדו", מפני שאני כבר לא מהווה הפרעה, אלא אני מתמזג עימו, כי יותר מזה לא צריך כלום. ואז אני רואה שכל העולם וכל מה שקיים בו הם התגובות הלא נכונות שלי כלפי פעולות הבורא.
אם האדם מרגיש שהוא נמצא במצב רע או טוב, שמשהו קורה לו, נניח השפעה מצד החברים שקודם היה נדמה לו שזאת השפעה רעה ועכשיו היא מעניקה לו השראה, בסך הכול זה מגיע מהבורא ובוודאי שזה לא קורה בזכותנו! ואם אנחנו משבחים את החבר, זה אומר שכך הבורא פונה אלינו דרכו.
כולנו צריכים לכבד את החברים שלנו מפני שהם נציגים של הבורא. כי הוא בחר דווקא אותם כדי להשפיע עלינו דרכם. וצריך להודות על כל זה רק לבורא ולא לחברים. לא יכול להיות שאין למי להודות. אם אנחנו אומרים "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אז הכול מתקדם בכיוון הנכון. לכן, העיקר הוא לא לעזוב לעולם את ההרגשה שאנחנו נמצאים לא בשליטת שניים או שלושה כוחות, אלא בשליטת הכוח האחד והיחיד בעולם! אנחנו קיבלנו נקודת יציאה ממנו, כדי שדווקא בעזרת המאמצים שלנו נחזיר את עצמנו לתוכו. העיקר הוא לתאר לעצמנו (בשפה שלנו) כיצד אפשר לגרום לו נחת רוח.
זהו גילוי נפלא של חיבור, הוא משחרר לחלוטין את האדם ונותן לו אפשרויות עצומות להשתוקק רק לגילוי הבורא האחד והיחיד לכל האנושות וגם לו בפרט. אם אנחנו היינו מעמידים את עצמנו נכון כלפי הבורא, אז בוודאי שהיינו רואים שאין בעולם שום בעיות בכלל.
אני מדבר על מקובלים רגילים ולא על אותם המקובלים הגדולים שהיו צריכים להתכלל מכולם ולסבול עבור כל האנושות.
בעל הסולם כותב במאמר "הסתר וגילוי פנים של השי"ת", שכאשר אדם נמצא בגילוי פנים של הבורא, הוא תופס את העולם כ"רוב טוב ושלוה רבה, ומצוי תמיד בסיפוק נפשי" וכל מי שמשתוקק אליו נמצאים בשלמות. ולהיפך, מי שלא משתוקק לבורא, נמצא בבלבול, מחסור ונחיתות. כלומר, הכול תלוי עד כמה אנחנו קרובים לאור. אין עוד מלבדו!
מתוך כנס החינוך האינטגרלי, שיעור מס' 1, 04.02.2014
ידיעות קודמות בנושא:
להרגיש את הבורא
לפי קריאת הלב
בשליטת הכוח האחד
