היישר דרך האיחוד

שאלה: מדוע אני צריך להעלות את מצב רוחו של החבר? למה לא ניתן פשוט לפנות אל הבורא ולעלות בעזרת האור המקיף?

תשובתי: לאף אחד מאיתנו אין אפשרות לפנות אל האור המקיף, אל הכוח העליון, אל הבורא, אם איננו עושים זאת מתוך מקום השבירה, מתוך בירור הקשר של הקבוצה.

האדם אינו מסוגל באופן ישיר לבוא במגע עם האור, עם הבורא, כי אין לו תכונות משותפות, תכונותיו מנוגדות. חייבים להעביר את הבקשה שלנו דרך איחוד או חוסר איחוד עם האחרים. הבורא ברא רצון אחד, והתמונה הזאת לא נעלמה, היא קיימת כפי שהייתה תמיד. זה עולם אין סוף, היכן שכולנו יחד. מתחתיו שוכב מצב מפורד בו אנחנו שבורים, ועוד יותר למטה נמצא מצב בו אנחנו בכלל מנותקים מהרוחניות, איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים, שוכבים ללא הכרה.

המצבים האלה מוכנסים זה בתוך זה ומתגלים רק ברגשות. כדי להשׂיג את האין סוף, אני חייב תחילה להגיע למצב של נתק (1), אחר כך לגלות שאנחנו שבורים (2), ואחר כך לעלות למקום שכולנו נמצאים יחד (3).

אינני יכול לפנות לבורא ישירות, הרי הבורא זה כוח הנמצא בכלי המתוקן. או שאני פונה כדי לקבל כוחות כדי להיות מתוקן יחד עם כולם, או שכבר רכשתי קשר עם האחרים ואז אני פונה אליו. אין בורא ללא נברא, אין כוח עליון שאותו הייתי יכול לגלות ללא כלי.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 26.09.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
לא כל האמצעים טובים